לפני שנים הרבה, גילו כמה מהקיצוניים שבהרפתקני ישראל את פטרה שבירדן - הסלע האדום. עיר עתיקה מופלאה שנבנתה על ידי הנבטים. חלק מהרפתקנים אלו, מספרות האגדות, גם גנבו את הגבול לירדן, כדי לראות את הפלא הזה, רבים מהם לא חזרו בחיים. אריק לביא שר על זה שיר נוגה ונוגע ללב, שבן גוריון אסר להשמיעו ברדיו, פן ימשוך שוטים נוספים - שילכו בדרכם של אלו שמתו, וללא תכלית.
שנים מאוחר יותר, תפסתי את עצמי מזייף בקולי קולות את השיר הנהדר הזה בעודי גולש במהירויות "בין עירוניות" מסביב למקבץ סלעים מרהיב ביופיו, כשהסלע המרכזי והבולט בקבוצה, מכונה באיטלקית ‘סלה' - אוכף, והאזור כולו - ‘סלה רונדה', ‘מקיף אוכף' בתרגום חופשי. מן הסתם נתחברו בראשי הסלה הזה, עם הסלע ההוא, עליו שר בזמנו אריק לביא "שלושה יצאו לדרך עם שקיעה...". גם אנחנו היינו שלושה, אני, אור, ממלווי חברת ‘סקי דיל' שאירחה אותי בנסיעה הזו, ורז - אח של אור. אבל בזה מסתיים הדמיון וההתיחסות שלי לפטרה המדהימה, שהיא מעשה ידי אדם, כי אני, על הסלע הלבן, המושלג, באתי לספר.
צילום: דני פרומצ'נקוהרבה אתרי סקי ראיתי בחיי, רובם בפרינציפ דומים: הר גדול או רכס, עמקים שחוצים אותו, ערוצים, אוכפים. מעליות סקי מחברות עליות עם ירידות, יורדים באוכף עד לעמק, עולים לצידו השני של הואדי במעלית, גולשים במורד, עולים ושוב גולשים מטה. כשזה רכס קטן, כמו החרמון למשל, עולים יורדים וחוזרים באותה מעלית מעלה. באתרים גדולים יותר, ניתן לעבור מעיירה אחת לשנייה רק כדי לחזור בסוף היום חזרה על עקבותיך לעיירה בה אתה גר. אפשר לעשות את זה גם כאן, אבל ניתן לעשות גם משהו אחר.
לגלוש בעקבות שילוט ראשי המסומן בירוק או בכתום. באלו תעלה ותרד כמו בכל אתר, רק שכל הזמן תמשיך בהקפה מסביב למצוקי הסלה. עד שתשלים הקפה, רונדה, באיטלקית. וזה באמת מגניב. להתקדם ולהתקדם, כחמישים קילומטרים, עם נוף המתחלף כל הזמן, ולסיים במקום בו התחלת. ואני מבטיח לכם שמכל צד או זוית זה אחד מהנופים היפים באירופה. ומה הוא השילוט הירוק והכתום? פשוט מאוד, הירוק יוביל אותך נגד כיוון השעון בעוד הכתום איתו. ולא, זה ממש לא אותו דבר. כל המסלולים שונים (כי אתה יורד במסלול שיום קודם עלית לאורכו עם מעלית), הנופים שונים, זוויות השמש שונות, אתה רואה מסעדות אחרות... בקיצור זה ממש לא אותו דבר.
אף פעם לא משעמם בסלה, יום אחד תגלוש עם כיוון השעון, ביום השני נגד כיוון השעון, יום נוסף תקדיש לעלייה להר הגבוה בסביבה, המרמולדה, ממנו יורד רק מסלול אחד. די תלול ומאוד ארוך. ביום אחר תחליט לקחת את זה ב"איזי" ותגלוש באזור בו אתה גר. ועוד דבר טוב יש באזור. יש בו עיירות יקרות, כמו סלווה דה ואל גרדנה, עם מלונות פאר ואוכל מהמם. אבל יש גם עיירות קטנות ועממיות יותר כגון קנאציי וקמפיטלו, בהם תקעה סקידיל עוגן. הסקי הוא אותו סקי, רק המלונות והמסעדות יותר זולים. המחירים הזולים קורצים לקהל צעיר יותר, ולכן גם סצנת הבילויים שם פעילה יותר, ובכלל.
צילום: דני פרומצ'נקווזה הזמן לחזור לגלישה עם אור ורז, אותה כבר הזכרתי. גם יום קודם גלשתי עם האחים האלו, אבל היה איתנו גולש נוסף, איטי יותר, זה שנתן לי את הזמן לנוח בין גלישות ארוכות. היום אנחנו נטו הם ואני, שני צעירים מול אחד, איך נאמר, קצת פחות צעיר (מהאבא שלהם...). אני בחיים לא אגיד להם אם אני צריך לנוח והם אפילו לא חושבים לשאול. שעתיים של סקי ואנחנו כבר בשלושת רבעי הדרך. אנחנו עוברים ליד מסעדה יפה
מעץ, שעל מרפסתה אנשים יושבים בשמש ואוכלים ושותים להנאתם. אני מציע בעדינות לעצור לשוקו חם, והם ישר חוקרים אם אני רעב או עייף. "מה פתאום" אני מתמם ומנסה להסתיר את הנשימה הכבדה "אבל תראו כמה יפה פה". מפה לשם כבר החלטנו גם לאכול צהריים עם עוד ישראלים שהגיעו למסעדה (גם הם דרך ‘סקי דיל'), וגלישה איטית על בטן מלאה חזרה למלון השלימה יום גלישה נהדר.
הכתב היה אורח חברת ‘סקי דיל'
