רוכב על טוק טוק – כן, כמו זה מהרחובות של בנגקוק – כשעל הגג מועמסים שני גלשנים קשורים בחבל, שהקשר שלו הולך ומשתחרר. המנוע הקטנטן צווח ברעש לא נעים של גז בהילוך סרק שגוי, בַּמושב האחורי שני זאטוטים בוכיִים בִּזעקות שבר של "בגללך אבא אנחנו מאחרים לַגלים!", ובינתיים בכל הקקופוניה הזו אנחנו משוטטים במעגלים בסמטאות של כפר סרי-לנקי שאין לי מושג איך קוראים לו, מבהילים מקומיים בצעקות, בניסיון נואש להתגבר על הרעש שסביב, "סליחה, איך מגיעים לים?"

ידעתי שזו תהיה טעות אבל זה היה חזק ממני.
כמה רגעים לפני כן אמרתי לבַּאבּוּ בביטחון מופרז, שלא היה לו כמובן שום בסיס, ש"היום אתה נשאר בגסטהאוס ואני לוקח את הטוקטוק שלך. תנוח" ובאבו לא התווכח, הושיט יד אחת לקבל את הכסף ויד שנייה לתת מפתח, הסתכל עלי בחיוך שנראה לי מעט מרושע ואמר בפשטות – "קח".

הטוקטוק הראשון היה דייהטסו מידג'ט מ-1957, שהיה בעצם משאית קטנה, דומה לריקשות של פיאג'יו שהיו גם כאן פעם, בשירות צה"ל. מאז יוצרו טוקטוקים מכל סוג שהוא – טוקטוק סטיישן וטוקטוק גג פתוח, כאלו שמונעים בגז טבעי או גז פחמימני מעובה, חשמל או דיזל, ובעיקר כאלו שמצוידים במנועי ארבע פעימות ושתי פעימות – כשאלו האחרונים היו אלו שהביאו לטוקטוק את שמו, על שום צליל מנועו המעשן בכבדות.
טוקטוק: בדרך לים אפשר להסתדר עם פחות
צילום: דני קושמרו, דפני שפירא
טעות? לנו זה נשמע כמו אחלה סיפור מסע
אגב, מעטים יודעים שהמילה "ריקשה" הוא ביפנית משהו כמו "כלי רכב של כוח אדם אחד", זכר לימים של ה"אין-מנוע" שבהם בחלק הקדמי של הריקשה היה סוס (או בנאדם) ובחלק האחורי שני גלגלים, כורסא נוחה ועליה איש עשיר.

יש עדיין כמה חברות גדולות שמייצרות כלים כאלו, בעיקר הודיות. אנחנו רוכבים – ולא נוהגים; לטוקטוק יש כידון – בכלי של חברת הענק Bajaj, אחד מיצרניות הדו-גלגלי הגדולות בעולם. ולפני שאתם מעקמים את האף – היא גם הבעלים של 40% ממניות KTM, חברת האופנועים הגדולה באירופה.

הטוקטוק שמשמש אותי, ה-RE205, הוא המילה האחרונה בעולם הטוקטוקים.
מה שלא אומר שהוא שונה בהרבה מזה שקדם לו, אם בכלל. כבר כמעט חמישים שנה מייצרים את הכלים הפשוטים האלו, שמשנעים תיירים, תרנגולות ומשפחות ברוכות ילדים בכל רחבי מדינות העולם השלישי. כמיליון כלים חדשים כאלו נמכרים עדיין בכל שנה באפריקה, אסיה ודרום אמריקה, בכל אותן מדינות שלא מכירות מילים מוזרות כמו NCAP או יורו 5.
טוקטוק: בדרך לים אפשר להסתדר עם פחות
צילום: דני קושמרו, דפני שפירא
גם הטוק טוק העדכני ביותר הינו כלי פשוט ובסיסי
ואכן – כניסה לטוקטוק מחזירה אותך עשרות שנים אחורה, העולם עצר מלכת: לוח המחוונים בסיסי ביותר, וחוץ ממהירות הוא לא יספר לכם הרבה;

מה שמכונה כאן "שלדה" הוא כמה צינורות ברזל דקים שמחוברים בברגים גסים לרצפת פח; הגג הוא ברזנט מתוח, ודלתות – כמו שאתם רואים בתמונות – אין. לצד הנהג יש מתקן לנשיאת בקבוק, שמשום מה מתאים בגודלו דווקא לבקבוקי זכוכית שנושאים בדרך כלל וודקה, מתחת לכרית שמשמשת כמושב הנהג מסתתר הצמיג הרזרבי ומצבר, ואם המצבר מתרוקן אפשר להניע במשיכת חבל, כמו במכסחת דשא.

בינתיים אני עדיין מנסה להבין איך משלבים להילוך האחורי, וזה קצת מורכב. מסתבר שבצד ימין, ליד המושב, יש מוט שדומה למעצור יד, אבל הוא לא מעצור יד – תפקיד הידית הזו היא להפוך את כיוון התמסורת. כלומר כשמרימים אותה ההילוך הראשון הופך להילוך אחורי. פרימטיבי? גאוני? אולי שניהם. שאר ההילוכים נמצאים על ידית שמאל של הכידון, כמו בווספות הישנות.

המנוע הקטן הוא בעל צילינדר יחיד, 199 סמ"ק, שמנפק קצת יותר מעשרה כוחות סוס צנועים. רק עשרה? האם זה מספיק להסיע יותר משלושה מבוגרים? ברור! הטוקטוקים מתרוצצים כאן בהמוניהם בצבעי גואש עליזים, נראים בשבילי הג'ונגל כמו חיות זריזות עם רגליים קטנטנות.
טוקטוק: בדרך לים אפשר להסתדר עם פחות
צילום: דני קושמרו, דפני שפירא
כלי פשוט שמשנע סחורות ואנשים במדינות העולם השלישי

וזה מראה משמח בצורה, נו, משמחת.
החוף הדרום מזרחי של סרי-לנקה, שנהרס לגמרי בצונאמי לפני עשר שנים, התאושש והמלחמה העקובה מדם שהתחוללה כאן עשרות שנים, הסתיימה. זה מביא לכאן הרבה תיירים מהעולם, שהמפגש של התייר הישראלי איתם תמיד מגיע ל"אתם הישראלים דווקא נחמדים, אבל למה אתם הורגים כל הזמן ערבים?", כשהתשובה הנפוצה היא, כמובן, "הם התחילו".

רוב התיירים הם גולשי גלים חטובים (וגולשות גלים חטובות) שבאים לכאן בגלל מה שהם מגדירים כ"גלים המושלמים". לצידם, הגולש המושלם פחות שהוא אני, מנסה את חווית הגלישה ומתוודע בעיקר לחוויית מכונת הכביסה, מבפנים. החוויה המפוקפקת בספק הזו מסתיימת כשגולשת מוכשרת כמוני מתנגשת בי בניסיון לפרק לי את המפוקפקת, מה שנותן תירוץ לצאת למנוחה בחוץ.

צריך לרכוב על טוקטוק (בטוקטוק?) כדי להבין אותו באמת.
למתחילים, ההמלצה הבסיסית לקוחה מהבדיחה העדתית העתיקה ההיא – קודם כל, תירגע. אין מה למהר. המהירות המרבית הרועשת היא באזור השישים קמ"ש, ובלימה היא הליך מורכב ומאוד לא אינטואיטיבי. הבלם היחידי הוא בלם תוף מיושן ולא ממש חזק, שמופעל בעזרת הרגל. אבל הדוושה לא מתחת לכף הרגל, ואם קופץ לך לכביש כלב, או בפאלו – או טווס – אתה צריך להרים את הרגל, לחפש את הדוושה הארוכה והמגושמת, ואז ללחוץ עליה בעוצמה ולקוות, יחד עם הטווס, לטוב.
טוקטוק: בדרך לים אפשר להסתדר עם פחות
צילום: דני קושמרו, דפני שפירא
סעו לאט ותהינו מהנוף

גם עיקולים חדים מדי לא מומלצים – בגלל הצמיגים הקטנטנים, בשל הדרכים המשובשות, בגלל המתלים המגוחכים או שילוב של כולם. הניסיונות שלי להחליק את הזנב על העפר גוררים מבטים משתוממים של המקומיים. בטוקטוק כדאי "להוריד הילוך", ליהנות מהאוויר שנושא את הריח הייחודי של המזרח בתערובת של עשן ועשב לימון וזנגביל, ולדהור (באיטיות) לעבר השקיעה.

בדרך הביתה, על מושב המטוס המפנק של קטאר איירוויז, נודדות המחשבות למקום אחר, על החיים המודרניים שהרגילו אותנו לפינוק, לחשוב שאי אפשר אחרת, לטעות שמכונית בלי מזגן או משען ליד ימין היא לא כלי רכב לגיטימי.

היה מקסים לראות איך מכונה כזו, שלא הייתה מורשת להיכנס לארץ בשל בסיסיותה, מצליחה לספק כמעט את כל צורכי התחבורה: רכב משפחתי ורכב משא, וכמובן מונית. ברור שההתרפקות הנוסטלגית הזו קצת דביקה, משום שבסופו של דבר מדובר בכלי הרבה פחות בטוח מכל מה שהקידמה הרגילה אותנו אליו. אז מה. אני כבר מתגעגע לחוף הסרילנקי ההוא עם החול הרך, לתחושת החופש הבסיסית והנעימה שהצליח לספק טוקטוק עתיק אחד, עם שני גלשנים קשורים על הגג.
טוקטוק: בדרך לים אפשר להסתדר עם פחות
צילום: דני קושמרו, דפני שפירא
הגענו לים

Bajaj RE205
צילינדר יחיד, 198.75 סמ"ק ארבע פעימות קרור אויר, 10.3 כ"ס/5,500 סל"ד, 1.66 קג"מ/3,500 סל"ד, ארבעה הילוכים קדמים ואחד אחורי, משקל 329 ק"ג. מחיר בסרי לנקה - 492,380 רופי
(כ-14,000 שקלים)
תודה
לחברת הנסיעות פליי איסט
וליריב פישר על הסיוע