במסגרת אתר ‘אוטו' מזדמן לי לעשות ווידאו להרבה מכוניות. לא תמיד מכוניות שאני ואתה חולמים עליהן בהכרח. מכוניות, אתה יודע. כאלה שמניעות בבוקר, נחות בלילה ואחת לכמה חודשים נוסעות לסחנה. אולי. לפני שבועיים ישבתי בתוך עוד מכונית כזו. בערך.
נתפסתי, לא מוכןאני חייב להודות כי
טויוטה סיינה תפסה אותי לא מוכן. ולא, לא רק בגלל המנוע האדיר שלה (על תיאבון הסל"ד שלו וצלילו המרנין) אלא בעיקר בגלל החלל. הסיינה, מבחינתי, היא משאית קלה, כשכל אחד מהכיסאות שלה נע על מסילה, פריק או מתקפל לתוך הרצפה. אתה בטח שואל את עצמך עכשיו "מה נסגר עם אלסיבוני? עבר מלעוף בדונקרוורט ללעוף על מיניוואן?!". שאלה במקומה.
אני חושב שבהתדרדרות הזו אשמה אישתי שתחיה. מדובר במעשה רמאות אמיתי. פגשתי אותה ואמרתי "היא שלי, כזו יש רק אחת" (אריאל נשוי לענת דניאל, בלוגרית הרכב "מלכת הכביש"). וכך באמת היה (אריאל עדיין נמצא בשלב בו הוא מאמין שהוא זה שהחליט, מחליט ויחליט בתוך הזוגיות. הוא עוד יתפכח. העורך). דמיינתי את עצמי איתה באודי R8 V10 נטולת גג – פוקדים את הנורבורגרינג עם הילדים. מרביצים בהם תורה. "היא אוהבת ויודעת לנהוג" אמרתי לעצמי, "הסתדרתי".
צילום: רונן טופלברג, יצרן הנשואים שבינכם כבר מבינים שהאשליה הזו לא נמשכה זמן רב. קודם כל, הבעיה העיקרית בלחלוק תשוקה למנועים וגלגלים עם בת זוגתך היא שאני כבר לא נוהג. היא מזמן הפסיקה לדרוש בשלומי ומביעה עניין יותר במכוניות. אם שנינו באוטו – אין סיכוי שהיא משחררת את המפתח. כך הפכתי מזה שמטיל אימה על נוסעי המכונית שאיתי – לזה שנאחז בכל ידית או בליטה בתא הנוסעים, כמי שחייו תלויים על בלימה.
עוד פרט שאני נאלץ לחשוף כאן עכשיו היא עיר הולדתה של אישתי, ערד. תודו שזה נותן תמריץ מקורי לקפוץ לבקר את חמך וחמותך... כך שבשנה האחרונה העמקתי מאוד את היכרותי עם כביש ערד-מצדה הנפלא. אבל, הפלא ופלא, לכל דבש נלווה עוקץ בסופו של דבר. לאחר ששנים סווגתי כנהג, בוחן, עיתונאי, כותב, רוכב וכו' – זכיתי לכינוי חדש: הסבל.
זה הולך כך "מאמי, יש אצל ההורים שלי הליכון מקצועי, אולי נביא אותו אלינו הביתה?". אני מהנהן ומוצא את עצמי נוסע, במכונית הישנה שלי או החדשה והקטנה שלה, עמוס כמו סמי עם מטען חורג, ולקינוח מרים הליכון ענק לקומה שנייה, בלי מעלית. לבד. ברור שלבד. הרמת פעם הליכון, או ספת לייזי-בוי מתכווננת חשמלית, לבד?
משקל כולל מותראז בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מתעניין יותר בכושר העמסה ופחות ביכולת פנייה. נשבע לך. המטראז' המטריף של הסיינה גרם לי להתלהב ממכונית כמו שכבר חשבתי שאני לא יכול (הזהרנו אותו מראש, הוא לא הקשיב לנו. המערכת). אוטומטית נזכרתי גם בטל שביט ז"ל. לטל היה פטיש שהוא לא טרח להסתיר – טנדרים אמריקאים. בימים האחרונים התחלתי גם אני לפנטז על איזה סילברדו: כוח – יש; מקום – יש. דלק – נסתדר. אני בטוח שהוא צוחק כשהוא קורא את המילים הללו. כולנו נתיישר לפי משנתו בסוף...
צילום: רונן טופלברג, יצרן אבל עד שנעבור לגור בטקסס או במקום אחר שעוד לא שמע על מצוקת חניה, אולי כדאי משהו קצת יותר הגיוני מסילברדו. אז לקחתי שברולט אחרת, אורלנדו – "בואי נעשה סימולציה של ישראל ישראלי לסופ"ש הקרוב" אמרתי לאישתי. אז
שברולט אורלנדו, למרות מידותיו הנדיבות, מתפקד כמשפחתומית מן המניין. בנהיגה סתם כך הוא לא חושף שום דבר לגבי יכולת נשיאת המטען\נוסעים שלו.
לאחר ארוחת הצהריים בערד, עת כולם מנומנמים על הספות, שבעים להתפקע, יצאתי לכיוון מצדה. האורלנדו שיתף פעולה, לפעמים מבין אותי לגמרי ולפעמים תוהה איך הגיע לזוויות הללו באמצע המדבר, במקום לנחות באיזה פרבר קוריאני. אחרי שהתענגתי על הנוף חזרתי אל העיר המאובקת עם חיוך גדול על פניי. לא משנה במה אתה נוהג. הכביש הנפלא הזה, עובד טוב עם כל מכונית. הנוף הזה מעביר חוטר בראש, בנפש.
זמר שלוש התובנותבדרך הביתה התגלו שלוש תובנות.
זה לא חשוב איזה אוטו יש לך בחניה, צא לנהוג. בחר כביש חדש או מוכר, דרך פתלתלה או ישרה כסרגל. אתה יכול לשים מוזיקה, אתה יכול לתת למחשבות שלך לשדר. רק צא וסע.
ההדום שאנחנו סוחבים כרגע מאחור קטן מאוד על יכולת הובלה של האורלנדו.
החיסרון הגדול ביותר של וואן קטן מתגלה בשיטוט בחנויות רהיטים או עשה זאת בעצמך. כש"אין מקום באוטו" הוא כבר לא תירוץ רלוונטי – החשבון בקופה תופח פלאים.
