גלגלי המטוס של איסלנד-אייר נשקו למסלול בקפלוויק ונתנו אות פתיחה למסע לארץ הקרח והאש, האדמה המעשנת, המפלים הענקיים, ו...המרחצאות החמים. שניה אחרי שאנחנו אוספים את הטויוטה לנד-קרוזר בפרברי ריקייאוייק וממלאים את תא המטען באספקה לשנה, אנו אצים לבילוי המועדף באיסלנד. בחוץ גשם (זה הקיץ) אבל האיסלנדים אוהבים בריכות חמות באוויר הפתוח, ומול הנוף הלגונה הכחולה והמדהימה נראית כפרודיה על הגיהנום - אגם גדול וכחלחל שמעלה אדים.
בדרך אני מופתע מכך שהלנד-קרוזר מרגיש מגושם ורך ממה שזכרתי, ומצריכת דלק ש"מתיישבת" גם ברגוע על 10.5 ק"מ לליטר. הגרסה האיסלנדית שונה מהמוכר לנו (שילוב בין קודם למחודש) והרומן שירקם בינינו יוכיח שכאן זהו רכב אידיאלי.
דרכים רבות הן שבילים משובשים, וגם אם מכוניות מורשות לנוע שם מבחינת ביטוח נהגיהן צריכים להיזהר. בלנד-קרוזר ניתן לנוע במהירות גבוהה בהרבה (ההגבלה בעפר היא 80 קמ"ש) וללא דאגות. וכאשר המסלול מחייב שעות שבילים ארוכות, היתרון ברור. ועוד לא עסקנו בדרכי ה-F שמוגבלות לכלי שטח.
צילום: משפחת שאוליכביש 1 הטבעתי מקיף את איסלנד ומהווה בסיס למסלול הקלאסי, אבל אל תצפו לאוטוסטרדה - זהו כביש דו-סטרי שהופך נתיב בודד וצר בגשרים הרבים.
320,000 תושבים חיים באיסלנד, ושני שליש מהם מרוכזים סביב רייקיאוויק. זה אומר שהארץ דלילה באנשים, כבישים ומכוניות (8000 נמכרו ב-2013, כשטויוטה מובילה עם 1500), ועיירות מרכזיות מתגלות כקומץ בתים. זה גם אומר מעט מלונות (צריך להזמין זמן רב מראש) ומחסור בתחנות הדלק. למזלנו, עם מיכל של 87 ליטרים, זה לא יטריד אותנו.
ככלל, המחירים אינם זולים אבל הטבע חופשי ופתוח וכשניתן לטייל עד שעות מאוחרות – כמעט ואין חושך בקיץ – זה ראוי להערכה.
הנוף המוטורי מרתק בשפע כלי שטח מוגבהים עם גלגלי ענק (כולל וואנים אמריקניים) שמגמדים את הלנד-קרוזר שלנו. ויש עוד דברים שדורשים הסתגלות, כמו שמות המקומות הבלתי ניתנים להגייה.
צילום: משפחת שאוליחולפות כמה שעות התארגנות בריקייאוייק: צריך לרכוש מפות, להצטייד בקרונות איסלנדיות (למרות שעל הכל משלמים באשראי) וחייבים גם קפוצ›ינו טוב. מי יודע מתי שוב נראה קפה הולם... אנחנו יוצאים ל"מעגל הזהב", אוסף אטרקציות קרוב לבירה. זה מתחיל בטינגווליר, פארק מקסים בו שכן הפרלמנט האיסלנדי (הראשון באירופה) ואתר מוצלח לשיעור גאוגרפיה.
איסלנד שוכנת על תפר בין שני לוחות טקטוניים - של יבשת אירופה ושל אמריקה. החיכוך בין שני הלוחות הוא מקור הפעילות הגעשית, ובטינגווליר ניתן לצעוד לצד הלוח האמריקאי.
לא הרחק משם נמצא גייסיר שנתן את שמו לכל הגייזרים בעולם. גייסיר עצמו כבר לא בכושר, אבל לצידו "סטוקור" שיורה מים לגובה רב. את התפאורה משלימים עשן ושלוליות מבעבעות, שמזכירים שהאדמה כאן רותחת. אנחנו מקנחים בגולפוס, מפל הזהב שהוא אולי היפה באיסלנד.
צילום: משפחת שאוליהיום הבא נפתח במסע ארוך למרכז האי לפארק מרהיב ששמו – רגע, התאמנתי הרבה על זה – לנדמנאלאוגר.
דרך F208 הקופצנית מתחילה בנוף מדברי בזלתי, שהופך ירוק כשקרבים לפארק. מעברי המים בכניסה מפגישים אותנו עם השיטה האיסלנדית. חשבתם שהקו התחתון בהיררכית חצית הנחלים הוא הגשר האירי? תחשבו שוב – עם המון נחלים ומעט אנשים, השיטה שלהם היא לסיים את הדרכים מצדי הנחל, ולהציב תמרורי אזהרה. ואיך חוצים את הנחל? בזהירות. המתאבן בכניסה לפארק נראה קשה, אבל העובדה שניתן לראות אחרים עושים זאת ולבחון את גובה המים מקלה.
לאנדמנאלאוגר ידוע במסלולי הליכה שנעים בין קרחונים לאדמה מעשנת, ובאגם שמשלב זרימה לוהטת וקרה. אנחנו לא נשארים בחוץ ובוחרים מיקום חמים.
"איזה רכב יש לך?" שואלת רכזת החילוץ בפארק. זו שאלה נפוצה כאן, כי האיסלנדים שולטים בהתאמת הכלים לדרכים. "לנד-קרוזר" אני עונה והיא ממליצה להמשיך מערבה ב-F208, שנחשבת ליציאה הקשה מהפארק "יש שלושה מעברי מים בדרך לויק, ואם הצלחת להיכנס לפארק יהיה לך קל. זו הדרך היפה והיא קצרה בהרבה".
צילום: משפחת שאוליבמעברי המים הראשונים התרגשנו, אחר כך התרגלנו, ואחרי עשרים הפסקנו לספור. כלל האצבע באיסלנד הוא לעקוב אחרי אלה שמכירים, ולהבין דרכם את הגובה והנתיב. הבעיה שבשעות האלה היינו לבד על הנתיב הפסטורלי. אני יורד כמעט בכל מעבר לנסות וללמוד את העומק והנתיב, אך מוותר על שלב ה"אם אינך בטוח תיכנס עם הרגליים". צריך להבין שקצב הזרימה הקפואה משתנה כל הזמן. כשחם הקרחון נמס בקצב מהיר יותר ולכן עדיף לחצות בבוקר, אבל גם כשגשום הנחלים מתמלאים.
ובדיוק כשחשבנו שסיימנו, הסתבר שהאגם הנאה ממול הוא המעבר האחרון. אנחנו בוחנים בדאגה את חלוקי הנחל הקרובים ומנסים לדמיין את העומק במרכז. בניגוד לנימוסים האירופאיים אני צועק למטייל בגדה השנייה, ומהמר שהוא השיב שזה פחות נורא מאיך שזה נראה.
דרור גורלניק, סמנכ"ל שיווק טויוטה ישראל, תמיד מזכיר לי שיש מקומות בהם לנד-קרוזר הוא כלי יומיומי - הוא כנראה מדבר על ימים כאלה...
כש-50 ק"מ לוקחים שעתיים (וזה החלק הראשון) אני מוותר על צילומי המעברים. גם כך אנחנו מגיעים לויק הננסית ב-11 בלילה. השמש עוד בשמיים והבקתה שלנו נושקת לחוף השחור – באמצע שומקום מרהיב ומול צוקי דירהולי. זה אמיתי?
צילום: משפחת שאוליבבוקר נמשיך צפון מזרחה על כביש 1, כאשר רב הדרך נעה סביב הקרחון הגדול באירופה – ונטיוקול (שבקצהו הר הגעש שאיים להתפרץ לאחרונה). אורכו כ-130 ק"מ רוחבו 100 וסביבו פארקים (סקפטאפל) ותצפיות. היפה שבהם היא בברור לגונת הקרחונים –יוקולסרלון. במפרץ כמעט סגור נושרים מהקרחון הגדול חלקים וצפים לאיטם לכיוון הים. המראה הסוריאליסטי שימש תפאורה לסרטים רבים בהם "מבט לרצח" ו"מות ביום אחר" מסדרת ג›ימס בונד. הגאות והשפל גורמים לחלק מהקרחונים לטפס על חוף הים מהצד שני של הכביש. אנחנו מתקשים להיפרד ועד שנגיע להופן, נפספס את כל שלוש המסעדות בעיירה. זו הסיבה שהלנד-קרוזר שלנו הוא סופרמרקט על גלגלים. אנחנו מנצלים את המטבח באכסניה המקומית ומעוררים עלינו חלק מהאורחים שמנסים להירדם. למרות האור, כבר אחרי חצות.
ביום הבא אנחנו משכימים וחוזרים ל"ונטיוקול הגדול" ולאופנועי השלג. המחיר שערורייתי (כ-550 שקלים לאדם), גם כאשר אני חוסך בעלות ההסעה ( "איזה רכב?" אני נשאל... "עם לנד-קרוזר תוכל לטפס לבד"). אבל זה שווה כל קרונה. המדריכים מעודדים לנסוע מהר (כ-60 קמ"ש) כי זו הדרך הנוחה ומסמנים היכן להאיץ, והנוף המדהים, המרחבים הלבנים והפסגות קורעים את הלב.
כמה תמונות נוף בירידה ואנו בדרך לפיורדים המזרחיים. השמות הקשים מסתבכים כי לעיירות המפרצים סיומת פיורד. אחרי כמה פיורדים גדולים מגיעים לסידיפיורד – מהכפרים הציוריים באיסלנד (עם הבירה הכי טובה) והבקתה שלנו ממוקמת מולו.
צילום: משפחת שאוליכביש 1 מוביל אותנו לדטיפוס, המפל עם זרימת המים החזקה באירופה (באדיבות ונטיוקול). המשך הדרך צפונה מפחיד – שביל עפר צר ומתפתל עם ראות אפסית ונהגים שנראים כאילו הם בהכנות לראלי. אנחנו מקנחים בקניון אסבירגי, שצורת האוכף שלו מזכירה נופים מהחוף המערבי של אמריקה, ויוצאים להוסוויק, בירת תיירות הלווייתנים של אירופה. החברות מבטיחות 98 אחוזי הצלחה, אך היום שלנו פחות מוצלח לסטטיסטיקה. ובכל זאת פגשנו לוויתן מינקה אחד.
הימים הבאים שייכים למיבטן – "אגם היתושים" באיסלנדית – שרושם שיאים עולמיים בכמויות ברחשים, ברווזים וגם... תיירים. באזור פארקים וולקניים מבעבעים ומעשנים, סלעי לבה מפוסלים, הר געש (קרפלה) שפעל עד שנות השמונים, תחנת חשמל גיאותרמית, ו...גרסה צפונית ללגונה הכחולה, עם אגמים תכולים, חמים ומעשנים. בחוץ 13 מעלות, במים קרוב ל-40. אנחנו קופאים במיאוץ פנימה ומתקשים לעזוב למרות השעה.
כביש 1 ממשיך לגודפוס, מפל האלים, ומשם לאקורירי, העיר הגדולה בצפון. גדולה? רק במושגים איסלנדיים – 17,000 תושבים. רחוב הקניות המפורסם כאן קצר משלושה "בלוקים" ביהודה מכבי התל-אביבי, אבל זו הזדמנות לקפה טוב.
צילום: משפחת שאולי1,2,3 דג מלוח. הדרך ממשיכה צפונה לעיירות שפרחו ב"בבום ההרינג" ונפלו כשהסתיים. לחשוב שדג מלוח יכול לשנות חיי קהילות... אחרי נסיעה במנהרות חשוכות וצרות מתגלה סיגופיורד ומוזיאון ההרינג שמתכונן לפסטיבל הדג המלוח. הדייג המואץ בשנות החמישים והשישים חיסל את ההרינג וסגר את בתי החרושת שהוקמו וננטשו באותה מהירות (או הפכו מוזיאון).
הצצה לחצי האי וטנסנס כדי לפגוש בכלבי ים, ואנחנו נוטשים את כביש 1 לטובת האזור הנידח באיסלנד – הפיורדים המערביים. הכיוון הוא איסיפיורד, העיירה הגדולה באיזור (1700 תושבים). הדרכים משתנות לשבילים על סף צוקים תלולים מעל הים ואנחנו חונים בהולמאוויק, שידועה במוזיאון המכשפות, ונראית בשעות הלילה ככפר רפאים. השמש בשיאה, אבל ב-10 בלילה הסיכוי היחיד לאוכל הוא דמוי המקדונלנד שבתחנת הדלק.
המוזיאון עוסק במסורות הכישוף באיזור הנידח ומציע אפילו הסברים בעברית. בין המוצגים המושכים ‹מכנסי המתים›: "על המכשף לכרות ברית עם אדם חי ולקבל את רשותו לקחת את עורו מהמתנים ומטה לאחר מותו. המכשף לובש את עור המת. בכיס האשכים יש לשמור מטבע שנגנב מאלמנה עניה. המטבע ימשוך כסף מאנשים וכיס האשכים אף פעם לא יהיה ריק"...
צילום: משפחת שאוליהדרך לאיסיפיורד דרמטית כמו מיקום העיירה, על לשון בלב המפרץ. שדה התעופה שמוקף הרים מבטיח נחיתות פוטוגניות, ואנחנו מגיעים היישר לאליפות כדורגל הבוץ של אירופה. המשחק הראשון נקבע ל-10 בבוקר אבל אף אחד לא התעורר, אז הפתיחה נדחתה ל-12...
כביש 60, הדרך הראשית בפיורדים המערביים, מתגלה כשביל משובש וצר שנע בין צוקים וקרחונים וגולש למפרצים על סף תהום וללא מעקה. לא לבעלי לב חלש.
למרות שפע המים שכבר ראינו, מפלי דיאנדי גוררים שליפת מצלמות ובריכה חמה טבעית בהמשך היא עוד הזדמנות לעצירה. אבל אנחנו ממהרים. בקצה המערבי נמצא צוק לאטרברג, מעוז קינון הפאפין – תוכי הים שמסמל את איסלנד. אנחנו מגיעים ב-9 בערב, יחד עם הפאפינים המונוגמיים שחוזרים מהצייד. הצוק גבוה ונטול גדרות וכל רוח יכולה להפילנו. ולכן כמו כולם אנו עוברים לזחילה בניסיון לצלם את הציפור המופלאה שאינה פוחדת מהאדם.
ב-23:00 השמש מתחילה לשקוע ואנחנו יוצאים לכיוון המלון, מרחק שעה וחצי של עפר. בדרך מונחת ספינת הברזל הראשונה באיסלנד, שדה תעופה נטוש מימי המלחמה הקרה ושברי דקוטה במוזיאון לפולקלור. פיסת ארץ מדהימה ומוזרה בה עיקר ההתיישבות הם שני בתי מלון.
צילום: משפחת שאוליקשה להיפרד מהפיורדים המערביים והדרך שלפנינו ארוכה ומאובקת. עד הערב נגיע לסטיקילשמור שופעת האיים, ולא נספר לילדים שבמסעדה מגישים פאפין מעושן ולוויתן מינקה. מוזרים האיסלנדים. סטיקילשמור מוכרת כנקודת עגינת המעבורת מהפיורדים (שחוסכת 300 ק"מ) וכמוצא לסנייפלסנס – השמורה שבראשה הר געש עוטה קרחון ששימש השראה לז›ול וורן, בספרו "מסע אל תוך בטן האדמה".
במלון מזהירים מטיפוס לסנייפלסנסיוקול (יוקול באיסלנדית זה קרחון) אבל בתחנת המידע מאשרים ש"עם לנד-קרוזר לא תהיה בעיה" ואנחנו שוב נושקים לקרח הלבן. בסיום נרד למסע פרטי בבטן האדמה, למנהרת לבה. הכביש ממשיך להתפתל דרך צוקים ציוריים, בדרך לרייקיאוויק.
הבירה הגדולה-קטנה מסמנת שההרפתקה האיסלנדית קרבה לסיום. אחרי הרבה קילומטרים (3900 ק"מ) ושעות נהיגה, נופים מגוונים ובריכות חמות, יש לנו המון הערכה למדינה המדהימה שחיה בצל איומי הטבע הפעלתן, וגם לרכב שעשה איתנו כל כך הרבה ולא החסיר פעימה. הלוואי שנחזור.
צילום: משפחת שאולי
