אומנות הדריפטינג הפכה בשנים האחרונות לנחשקת במיוחד. הבעיה היא שבשביל דריפטינג צריך מכונית עם הנעה אחורית ובשנים האחרונות הרוב המכריע של המכוניות, בטווחי המחירים השפויים, מצוידות בהנעה לגלגלים הקדמיים. הנעה לגלגלים הנכונים אפשר למצוא רק ברכבי יוקרה וספורט, שהמחירים שלהם מתחילים במעל ל-200 אלף שקלים.

אפשר אמנם למצוא פתרונות בתקציב נמוך יותר וללכת על רכב משומש כמו ב.מ.וו סדרה 3 (עם עדיפות ל-E30 או E36 הקלאסיות) או איזו בהמה אמריקאית ישנה עתירת סמ"קים ומומנט. צריך לזכור, מעבר לשדרוגי מתלים מתבקשים ותקציב ללא מעט צמיגים שיחזירו נשמתם לבורא, תצטרכו להוציא גם סכומים נאים על תיקון של תקלות.

אבל מסתבר שאפשר לעשות את זה גם אחרת בתקציב ממש אפסי, בלי מאות סוסים מתחת למכסה, בלי לשרוף כמויות אדירות של דלק וצמיגים ואפילו בלי לעצבן את מחבקי העצים. קוראים לזה "פדל דריפטינג" ומדובר בשיגעון שהתחיל לפני כמה שנים בניו זילנד וכובש לאט לאט את העולם. הבסיס הינו, תלת אופן בדומה לזה המשמש ילדים קטנים, שעלותו מאות שקלים בודדים וכפי שניתן להבין מהשם ההנעה כאן מתבצעת על ידי פדלים בכוח אנושי בלבד.



אז איך בדיוק כלי מגוחך שכזה שתוכנן לפעוטות הופך לחיית דריפטים? ובכן, בעוד שהקטנטנים משתמשים בו בחצר הבית, בפארק או מקסימום על המדרכה, המשוגעים לדבר לוקחים את התלת אופן לאתגרי דאון היל בכבישים עם שיפועים חדים.

לכלים האלו יש בסיס גלגלים קצרצר וצמד גלגלים קטנטנים מאחור (לא פעם הם עשויים מפלסטיק נטול אחיזה ולא מגומי). ברגע שהעסק מתחיל לצבור מהירות כל העברת משקל או הטיה הכי קטנה של הכידון גורמת לאחוריים לצאת החוצה.



הבעיה העיקרית, מעבר לעובדה שעם הכלים הללו לא בדיוק תחוו דריפטים מעלי עשן, היא שבניגוד לכלי רכב שכוח המנוע שלהם יאפשר לכם להתאמן במגרשי חניה ריקים, עם הפדל דריפט חייבים לצאת לכבישים הציבוריים. בכבישים אלו, ללא אמצעי בטיחות מינימאליים, ללא יכולת בלימה ממשית ועם אפשרות יותר מסבירה למפגש מפתיע עם משתמשי דרך אחרים, ישנה חתיכת בעיה. אין מנוס מלציין, על אף המראה התמים, שהתחביב הזה רחוק מאוד מלהיות בטיחותי. קחו לדוגמה את הבחור בסרטון שלפניכם, שבנס סיים בחבלות קלות בלבד, את המפגש הכואב עם רכב בנתיב הנגדי.