אסף בן אהרון, רוכב מוטוקרוס צעיר בן 24, הוא דוגמא נוספת לקשיים שמערימה הבירוקרטיה ובעיקר קשת של פוליטיקות שמחרבות את הספורט המוטורי בישראל. אלה רק חלק מהגורמים שמקטינים את הסיכוי של רוכבים ונהגים תחרותיים להתפתח פה בארץ. תודות לפייסבוק, נתקלתי בפוסט נוגע ללב שבן אהרון פרסם – פוסט פרישה.
כן, בגיל 24, אחרי לא מעט ניצחונות שקטף בתחום, צלקות, שברים, אבל אהבה ענקית לרכיבה, אסף בן אהרון וחבריו לתחום המוטוקרוס, נישה מוטורית סופר קטנה, מודים שנגמר להם האוויר. הם לא מסוגלים להתמודד מול כל הפוליטיקות הקטנות, שמותירות את ה"בלתי מקומבנים" עם כיסים ריקים ולשון בחוץ. בשיחה עם בן אהרון, סיפר "עם כל אהבתי לתחום, ללא תמיכה כלכלית של נותני החסויות, אני לא יכול להמשיך. רק השנה הוצאתי 50 אלף שקלים, ואני רק בן 24".
צילום: אלבום פרטי אין עתיד במוטוקרוס
"התחריתי בכל קטגוריות הילדים והנוער במוטוקרוס הישראלי וזכיתי באליפויות חופפות בכולן שנה אחר שנה מ-2003 ועד 2006. אחר כך עליתי לקטגוריית ה-250 סמ"ק וסיימתי רביעי בעונה הראשונה בקטגוריה מקצועית. התגייסתי לצבא ובקושי התחריתי עד 2012. באותה עונה הובלתי את הטבלה, אך הספונסר שלי דאז רצה לקדם מכירות לאופנוע 300 סמ"ק, ונאלצתי להתחרות בקטגוריית ה-450 עם אופנוע נחות. בשני המרוצים בהם השתתפתי סיימתי על הפודיום ועם הזמן המהיר על המסלול".
ב-2013 בן אהרון התחרה בקטגוריית ה-250, וניצח את שלושת המרוצים הראשונים בעונה בזה אחר זה, ונבחר לייצג את ישראל באליפות העולם. בהכנות לאליפות שבר את שתי רגליו ביחד, מצב פיזי "פעוט" שלא עיכב אותו מלהגיע למרוץ, ולסיים חמישי בליגה הישראלית, על קביים. "פתחתי והובלתי את שני המקצים אבל אחר כך הידרדרתי בדרוג וסיימתי את המרוץ במקום החמישי". לאליפות העולם הגיע פצוע, נעזר במשככי כאבים, וסיים עם התוצאה הישראלית הטובה ביותר על המסלול.
צילום: אלבום פרטי הישגים ספורטיביים לא משיגים חסויות
יש לי שאלה שאני נוהגת לשאול את המרואיינים במדור "
אוטו אנשים" – מה דעתכם על הספורט המוטורי בארץ?", והתגובות תמיד מהוססות, ומאופיינות בחוסר שביעות רצון וחוסר אופטימיות. זה לא מפתיע אף אחד, מדינה קטנה כמו שלנו, שמושתתת על מדיניות ה"סמוך", וה"חבר מביא חבר (ודואג לו לכל מה שצריך)", איך נגיע ככה לאנשהו?. יש כאן בארץ מתחרים צעירים ומוכשרים שאם הפרוטה לא נמצאת בכיסם, או שאבא שלהם לא מכיר את האנשים הנכונים, אין להם סיכוי להתקדם מקצועית. כמה עצוב. עצוב כמו הבדיחה הפרטית שרצה בין אנשי הספורט המוטורי – שמכנים את אליפות ישראל, כ"עליבות ישראל". כן, אלה הם פני הדברים.
למה לדעתך אתה נתקל בקושי לקבל חסויות?
"אני לא יודע למה. אבל אני יודע שהישגים ספורטיביים לא השיגו לי חסויות, ואם אני צריך כישורים לא ספורטיביים כדי להשיג חסויות בספורט, עדיף שלא אתעסק בו ואלך להיות עורך דין".
ואם מרפי יחליט ויופיע לך עכשיו ספונסר עם הצעה אטרקטיבית?
לא. זהו, אני סיימתי. במרוץ המוטוקרוס האחרון בו השתתפתי בפסח, הסתכלתי מסביב על הרוכבים שמקיפים אותי, רוכבים מקצועיים ומוכשרים: אחד בן 30 שנולד לו עכשיו ילד, משמאלי, רוכב נוסף, גם בשנות ה-30 לחייו, שנאבקים ונאבקו על המקום שלהם, הם לא מתפרנסים מזה גם היום, בגילם. אני לא רוצה להיות שם, מתישהו בעתיד גם לי תהיה משפחה ואני רוצה להיות מסוגל לפרנס אותה בכבוד".
צילום: אלבום פרטי פרישה בגיל 24
את פוסט ה"פרישה" של בן אהרון אני מביאה לפניכם כפי שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, פוסט ש"זכה" ליותר מ-400 לייקים ועשרות תגובות עצובות ותומכות, העצב הוא על המצב של הספורט המוטורי בכלל, התמיכה היא סוג של תקווה שיהיה טוב יותר. הוא כתב כל כך יפה ורהוט, והסביר בפשטות סיטואציה מורכבת שנגעה בהרבה אנשים מהתחום וגם מחוצה לו.
"החלטתי לפרוש ממרוצי אופנועים כי גיליתי שנמאס לי.
נמאס לי לרדוף אחרי חסויות.
נמאס לי לחיות מהיד לפה.
נמאס לי לחיות רק כשאני על האופנוע.
אני רוצה להרגיש חי בכל רגע. אני רוצה להנות מכל פסיק בחיים שלי.
נמאס לי להתעסק בפוליטיקה זולה.
נמאס לי לנפח לעצמי את האגו.
נמאס לי להיות בובה של מערכת שאני לא מאמין בה.
נמאס לי שאנשים אחרים מקבלים את ההחלטות שמשפיעות עלי.
נמאס לי להתעסק בספורט לא מתגמל.
נמאס לי לרדוף אחרי גביעים.
נמאס לי להיות כאילו.
נמאס לי לחכות שאולי משהו ישתנה.
כבר 10 שנים פחות או יותר,עם הפסקה צבאית באמצע, שמרוצי אופנועים היו כל חיי.
ופשוט נמאס לי.
אני כבר לא נהנה כמו שהייתי בעבר וגם ההתבגרות של הגוף והנפש משפיעה ונותנת אותותיה.
המחשבות על העתיד מתחילות להעיק והרצון להיות מאושר לאורך שנים מתגבר על הרצון להישאר ילד ולהמשיך להלחם על מסלולי המרוצים.
הגוף כבר מסביר לי יפה שהוא זוכר כמעט כל פציעה שעברנו יחד ולצערי היו הרבה. יותר מדי.
כמות הפעמים ששברתי עצמות היא בלתי נתפסת וזה מבלי להתייחס לזעזועי המוח שכבר מזמן הפסקתי לספור..
עולם המרוצים נתן לי במשך שנים דרך להתבטא ולהפוך לאדם שלם וטוב יותר.
המרוצים עזרו לי להתגבר ולשלוט בבעיות קשב וריכוז, עזרו לי להיות תלמיד טוב יותר כשהייתי צעיר ואדם וחבר טוב יותר בחיי הבוגרים.
המרוצים נתנו לי בטחון ורגעים מושלמים של אושר.
100% אושר!
זה מטורף להיות בגילי ולהגיע כל כך הרבה פעמים ל100% אושר. 100% תחושת חיים! 100% סיפוק!
100% יכולת להרגיש את החיים במלואם! אני יודע את זה ואני מעריך את זה מאוד.
אבל האמת, האמת היא שפשוט נמאס לי.
אני מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה את עצמי במקום שבו הייתי רוצה להיות.
אז אני משתדל שלא להיות שבוי בקונספציה של עולם האופנועים הישראלי ולא לתת לאגו שלי לשלוט בי.
חבל על הזמן וחבל על האנרגיה.
אני נמצא במצב שהדבר היחידי שעולם המרוצים יכול להקנות לי מעתה הוא רק ניפוח לאגו.
ותודה. אבל לא תודה.
בחיים שלי אני שולט. לא האגו שלי.
תודה לכם מתחרים יקרים, חברי ועדות, עסקנים, ספונסרים וחברים אמתיים שפגשתי בדרך.
תודה לך עולם המוטוקרוס הישראלי שעזרת לי להתבגר! אני בטוח שעוד נפגש אבל עכשיו אני צריך ממך חופש. אנחנו נפגש שוב בפאזה אחרת.
תודה לכל מי שלקח חלק ועזר לי להגיע לכל הישג שרציתי ואפילו לכמה שלא יכולתי לדמיין.
תודה ענקית למשפחה שלי שתמכה בשיגעון הזה ונתנה לי חופש פעולה להיות מי ומה שארצה להיות!
היום אני בן 24 והחלטתי לתת לעצמי חופש.
זו המתנה שלי לעצמי.
הגיע הזמן להתחיל מחדש".
