חייזר אחד מגיע לכדור הארץ, יוצא מהחללית ומתחיל לחקור ולקטלג את החיים שהוא פוגש. הוא פוגש יצור ושואל אותו "יצור יצור – מה אתה?" והיצור עונה "כלב זאב". "מה זאת אומרת?" תוהה החייזר "אתה כלב או זאב?". "אבא שלי היה כלב, ואמא שלי זאבה – אז אני כלב זאב" עונה היצור, והחייזר מהנהן ורושם במחברת. הוא מגיע אל הים, ופוגש עוד יצור "יצור יצור – מה אתה?", "כריש לוויתן". ושוב החייזר לא מבין, והיצור מסביר שאבא שלו היה לוויתן, ואמא שלו כרישה וכולי וכולי. ואז פוגש החייזר יצור ממש מוזר. מסתכל, מסתכל ובסוף שואל "יצור יצור - מה אתה?". "דב נמלים" עונה היצור. החייזר מסתכל עליו בזעם ועונה "נכון שאני לא מהאזור, אבל אין סיכוי שאני קונה את הסיפור הזה!".
צילום: תומר פדר ארז אברמוב. בונה מכונות ומכוניות, ומוצא שלוות נפש אמיתית
יותר מחמש שנים עברו מאז ביקרתי את ארז אברמוב ב"סדנה לבריאות הנפש", (השם לו זכתה הסדנה בה הוא בונה מכונות ומכוניות, ומוצא שלוות נפש אמיתית) וראיתי ארבעה גלגלים מונחים על הרצפה כשבינם מפוזרים צינורות ברזל. "אני בונה רכב מרוץ חדש" הוא הכריז, "שיהיה משהו אחר לגמרי מכל מה שראית עד היום". וכשאברמוב יוצא בהכרזה כזו – שווה לחכות. הכלים שהוא בנה בעבר כבר הוכיחו יכולת רבה במרוצי הראלי-רייד בארץ (או "מסעות ניווט בלתי תחרותיים", כפי שנקראו אז), ובעצם – לא רק במרוצים. הכלים שהוא רקח ובנה בסדנתו לעיסוקים השונים שלו, נחלו הצלחה כה רבה לאורך השנים, עד כי כיום יש השוכרים את שרותיו כדי לפתח עבורם כלים יעודים, אך ארז מסרב להרחיב על כך את הדיבור, ואנחנו במילא כאן למטרה אחרת ולכן מוותרים לו.
הכלים האחרים שהוזכרו, כמו גם אותם עיסוקים ארציים שדואגים לתזרים המזומנים המשפחתי, אחראים בין היתר להתמשכות הפרויקט. מדי כמה חודשים הייתי מקבל עדכונים על מצב הפרויקט "השלדה כבר מוכנה", "גוף הפיברגלס כמעט גמור", "השבוע יצאתי לנסיעת מבחן ראשונה".
צילום: תומר פדר מנוע קדמי, הנעה אחורית, ועיצוב שלא דומה לאף רכב בפיטס של מרוצי הראלי שלנו
הפרויקט עבר שינויים לאורך השנים, כמו בכל פרויקט ארוך שכזה – אבל הקווים הבסיסיים נותרו זהים: מנוע קדמי, הנעה אחורית, ועיצוב שלא דומה לאף רכב בפיטס של מרוצי הראלי שלנו, עם חרטום ארוך, תא נוסעים רבוע ונמוך כמעט על הסרן האחורי, וזנב קצרצר. עיצוב שמגיע מעולם ההוט-רוד האמריקאי, אופנה שהייתה פופולארית מאוד בשנות החמישים, של שיפור מכוניות ישנות על ידי בני נוער, שהולידה בהמשך את מרוצי הדראג.
מה הקשר בין מרוצי דראג לרכב ראלי? אין. מלבד החיבה של היוצר למראה ולתרבות השרירים שהוא מייצג. וכך קיבלנו הוט-רוד לשטח, תוצאת זיווג בין אבא ארוך מתלים לאמא ארוכת חרטום. דב נמלים או כריש לוויתן? לא יכולנו שלא לבדוק...
אנחנו מחכים לארז תחת עץ חרוב בגבעות השפלה הדרומית, מרתיחים קפה ואני תוהה אם אצליח להשליך את תומר מספיק גבוה כדי לקטוף את החרובים שעוד נשארו על העץ. הוא, משום מה מסרב להשתתף בניסוי. מהכביש הראשי מתקרב אלינו סילבדרו שחור, שאליו רתומה עגלה עם כלי צבוע באדום בוהק ושחור מבריק, ועיני הצלם של תומר נדלקות מול הקונטרסט בין האדום הזה לירוק הרענן של השדות סביבנו.
צילום: תומר פדר מנוע V8 מהדור הראשון של לקסוס LS, בנפח 4.0 ליטר עם כ-280 כ"ס
אני מתמקד יותר בכלי. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו במצבו הסופי, הנוסע, בלי להזדקק לתרגיל בדמיון מודרך בהנחיית ארז. ערמת הצינורות רקמה פיברגלס וצמיגים לכדי מכונה נוסעת. נס הבריאה בגרסה מוטורית. העין מלטפת את המתלים הנפרדים וארוכי המהלך מלפנים, ואת הסרן החי מאחור והרווח הגדול בינו לבין המרכב שמעליו. ואז היא מחפשת דלת, ולא מוצאת. "נכנסים דרך הגג" מסביר ארז, ומדגים מיד, כשהוא משתחל פנימה לתוך התא כדי להוריד את הכלי מהנגרר. i'm too old for this shit אני מזדהה עם הסמל מורטאו, ומשתחל למושב הנוסע, להדגמת יכולות קצרה לפני שההגה יעבור לידי.
המנוע כאן הוא V8 מהדור הראשון של לקסוס LS, בנפח 4.0 ליטר עם כ-280 כ"ס, אותו אחד ששירת גם את הכלי הקודם שבנה ארז, הדזרט ריידר. אלא שכאן הוא מניע משקל נמוך בהרבה – ארז מצהיר על 1,200 ק"ג קלילים למדי – והשיפור בביצועים תהומי. התכנון המקורי בכלל דיבר על מנוע אופנוע וכלי קל עוד יותר, בסביבות 800 ק"ג, אך ארז החליט שנוחות התפעול של מנוע גמיש ותיבה אוטומטית שווים את קורבן המשקל.
צילום: תומר פדר אל תחפשו דלת, משתחלים לתא הנהג דרך הגג
למשקל הקל מצטרף דיפרנציאל עם יחס העברה נמוך מהמקורי לטובת תאוצות כמעט ברוטאליות, במיטב האבות הרוחניים של שנות החמישים. אחרי התאוצה, הדבר הבא ששמים לב אליו הוא איכות הספיגה – שיבושים, חריצים ובורות נעלמים תחת הגלגלים כאילו לא היו, גם כאלו שהגוף נדרך לקראתם באינסטינקט מולד ניסיון, מתכונן לחבטה מועכת כליות. החריג היחיד הוא חריצי רוחב חדים, שעדיין מצליחים לשגר זוגיה במעלה השלדה. אבל היי, עם כאלו אפילו לסיטרואן C5 יש בעיה להתמודד.
ארז מייצר קצב מהיר בקלילות האופיינית לו ואנחנו רצים בין השדות, משאירים את הסובארו ארוכת הטווח ואת תומר הרחק מאחור. גדר משמאל, שדה מימין, ואנחנו רצים על שביל שחוצה מספר שלוחות קטנות. מגיעים מהר לגבעונת כזו – ויוסטון, יש לנו המראה! אין כמו קצת אוויר בין הגלגלים לאדמה כדי לעשות טוב לנפש. אנחנו מגיעים מהר גם לגבעונת הבאה, רק כדי לגלות בצד השני חריץ מים אימתני. ארז מנסה לחמוק הצידה, והאוף-רוד נכנס להחלקה עדינה לרוחב השביל, הולך ומתקרב לחריץ העמוק והרחב. "ככה בדיוק גומרים מבחן על הגג עוד לפני שהתחיל" אני מספיק לחשוב לפני שהגלגל האחורי ימני נופל לתוך החריץ. אבל האוטו רק מתנער קצת, מתיישר – וממשיך הלאה. כן. המתלים כאן בהם בהחלט מהיותר טובים שפגשתי.
צילום: תומר פדר "המתלים הם מהיותר טובים שפגשתי"
אבל אני כבר חם על ההגה, ואברמוב נכנע ומעביר לי את המושכות, לא בלי אזהרות ה"זהירות" המתבקשות. אבל זה בסדר, כבר מזמן למדתי לכבד מכוניות כאלו. לתת להן את הזמן לרחרח לי קצת את היד ולהכיר לפני שאני לוחץ על הדוושה. ההגה עמום במפתיע – עם שטח עיסתי במרכז, ורק בתוך הפניה, כשהזווית גדולה, הוא מתחיל לתקשר. אני נוהג בו בהתחלה כמו באגי, עם תנועות הגה קצרות וחדות כדי לזרוק אותו לתוך הפניה. "תחשוב 4X4, לא באגי" מורה לי ארז במערכת הקשר הפנימית "המשקל כאן מחולק שווה יותר בין הסרנים".
אני מנסה להחליף דיסק במערכת ההפעלה, עם פקודות היגוי מוקדמות וחלקות יותר, וההוט-רוד האדום מתעורר לחיים – החרטום פונה בצייתנות והזנב משלים את שינוי הכיוון בסחיפות צפויות וקלות לשליטה. במפתיע, למרות יכולת הספיגה הנדירה, הוא לא ממש אוהב שיבושים קטנים, ועל מספר פניות זרועות אבנים הזנב מרקד הצידה – אם ארז באמת מתכוון לצאת לראלי בבלקנים, הוא יצטרך להקדיש לזה קצת תשומת לב בכיול מתלים מתאים, עניין פשוט מאוד בזכות קפיצים שהם בעצם בוכנות מלאות חנקן דחוס (מה שגם מאפשר לשנות את גובה המרכב בהתאם לתוואי).
צילום: תומר פדר "החרטום פונה בצייתנות והזנב משלים את שינוי הכיוון בסחיפות צפויות וקלות לשליטה"
אני מרשה לעצמי להגביר קצת את הקצב, נהנה מה"נהיגות" של הכלי, שהופכת את הנהיגה לקלה ופשוטה. הכלי היחיד בניסיון האישי שלי שהיה כל כך צייתן וקל לנהיגה הוא 'הצוללת הצהובה' של הלל ורז – וזו בהחלט מטרה מכובדת. הדבר היחיד שבאמת דורש הסתגלות הוא הבלמים – המערכת נטולת מגבר, ולוקח זמן לכייל לכך את עוצמת הלחיצה שמייצרת הרגל. ארז, כמובן, בולם ברגל שמאל – אבל אני מעדיף לדבוק בשיטה המקובלת בזמן הקצר שיש לי.
השמש מתחילה להעריב, ותומר מסמן שכדאי שנתחיל לצלם. אני מחזיר בצער את ההגה לידיים של ארז כשהוא מדגמן לתומר קפיצה ועוד קפיצה (ועוד אחת אחרונה ודי. ואז עוד אחת), ומעיף חצץ לכל עבר בזריקות זנב פוטוגניות. השמש השוקעת צובעת הכול בגוונים חמימים, וזה הזמן להיפרד ממכונה שמילאה את כל ההבטחות של יוצרה. היא לא נראית כמו שום דבר בפיטס של מרוצי הראלי רייד, ונוסעת מדהים. עכשיו רק נשאר להחזיק אצבעות שהמרוצים יחזרו למה שהם היו פעם, כדי לתת לחיה הזו לחיות במקום אליו נועדה באמת.
צילום: תומר פדר הערב יורד, זה הזמן להיפרד ממכונה שמילאה את כל ההבטחות של יוצרה
תודה ל:
ניקולה אקירוב - על פיסול המרכב ובניית התבניות לחלקי המרכב.
סטודיו לעיצוב ימה, אייל קרמר - על עיצוב הכלי.
חושי - שביצע את יציקות הפיברגל.
לעמי מצמיגי שמעון כחלון, כפ"ס - על שנים של עזרה וסיוע.
ישראל יפן - על המנוע ותיבת ההילוכים.
ינון רובינשטיין - על ביצוע עבודת החשמל ברכב.
לאורן - על בולמי הקוני המשובחים.
