יום האישה הבינלאומי מדליק אצלי אוטומטית מיליון נורות בראש. לא דעות והרצאות פמיניסטיות מתישות, אני איני כזו, והאחרונה שתייגע בדיבורים ותטיף לגברים ולבנות מיני היפות. אבל כן יש לי מסר שחשוב לי להשמיע. אפתח בסיפור.
מגיל צעיר היה לי ברור שאני לא 'ילדה מהשורה'. גיליתי עניין גדול בספורט מכל סוג, רוב חבריי בבניין היו בנים, השתוללתי עם סקטבורד ואופניים, וקצת אחרי, בגיל ההתבגרות, הערצתי שחקני כדורגל וגם אהדתי קבוצה שלא אחשוף את שמה מטעמי פאדיחה.
ביום שקיבלתי את רישיון הנהיגה שלי (17.5), אבי שיבדל לחיים ארוכים, האדם שאחראי גם על היותי 'טום בוי' (מסכן, רצה בנים, קיבל שתי בנות), הביא לי את המפתחות של הרכב המשפחתי מיד אחרי, ואמר לי בביטחון "סעי". יודעת לנהוג, לא יודעת לנהוג, "תתניעי, אני איתך". הוא לא הכביר במילים, במבט אחד הבנתי 'עולם ומלואו' – ענתי, את הבת שלי ואני בוטח בך שיהיה בסדר. וזה המשיך, עם כל רכב חדש של המשפחה, אבא נסע לאסוף אותו מהסוכנות היישר לידיי המתמקצעות, לנסיעת מבחן הראשונה.
צילום: מנהל הכוח לייצר נהגים צעירים ובטוחים נמצא בידי ההורים
כמה שנים אחרי, הגיעה העת למכונית הראשונה שלי (פיאט פונטו מודל 98' ידנית), ששימשה אותי לנסיעות בלתי פוסקות בין הבית לאוניברסיטה. ילדה בת 20, בכביש 31 – על כל המשמעויות הגרועות שלו, נסיעות בינעירוניות ביום ובלילה, רישיון עם חלב על השפתיים, ואדם אחד - 'הגב שלי', מחייך ומחזק, ומשרה תחושה שאין דבר שאני לא יכולה לו, על הכביש ובחיים בכלל. והיו מעידות, כמו בלילה ההוא כשחזרתי הביתה עם דפיקה דבילית במרכז דלת תא המטען של הלנסר החדשה (תוצאה של רוורס קצת מהיר, לא הרבה תשומת לב, ישירות לפינה של אוטובוס חונה). אתם יכולים לתאר אילו מחשבות עוברות בראש. איך לספר להורים, איך הם יגיבו, מתי יתנו לי את המפתחות של הרכב עוד פעם, אם בכלל? סרט. אחת בלילה, אני מחנה את הרכב החדש עם מכה מכוערת מאחור, מצפה לגרוע מכל, ומופתעת, שוב, משלוות הנפש – "לא קרה כלום, העיקר שאת בסדר". ללא ספק, כך בונים יסודות איתנים בנהגת צעירה.
לאן אני חותרת, למי אני פונה? לכולם – לבנות, לאבות, לצעירים, נשים, אימהות – לכל אחד ואחת מהקהלים הללו שמחזיקים ב"כוח" ובפוטנציאל לשינוי ועיצוב זהות של נהג או נהגת בכביש. האבות והאימהות – ההורים למעשה, יכולים להפוך את הילד שלהם לנהג צעיר ומבטיח ולנסות להימנע ממשפטים כמו "אני כבר אסיע אותך", "אל תנהג/י לבד", "חשוך עכשיו", "מסוכן עכשיו", והכי גרוע, "את/ה לא לוקח/ת את האוטו, נקודה". יש דאגה לגיטימית, כמו מזג אוויר גרוע, אלכוהול וכו', ויש לקחת את הביטחון העצמי של הילד/ה שלכם בנהיגה ובכביש ולזרוק אותו אל מתחת לגלגלים. יש עוד דוגמאות, כמו גברים שמשתלטים על הרכב בבית ואומרים (שמעתי במו אוזניי, נשבעת) "אשתי לא תיגע באוטו" – זו סוגיה ששווה מאמר של 2000 מילה לבדה, וכנראה תביא לי את הקריזה, אז אני לא אגע בזה עכשיו. זה פרימיטיבי, וחשוך, ולא שייך למאה הזו. הנקודה הובנה.
צילום: מנהל דניקה פטריק. לא נולדה נהגת אינדי
קחו דקה ותשאלו את עצמכם, האם יש לכם סמכות על מישהו שעתיד להיות נהג או כבר קיבל רישיון: ילד/ה, משפחה, בת זוג, חבר ובכלל, ואיך אתם משתמשים או השתמשתם בסמכות הזו מולו. האם נעזרתם בה כדי לבנות אותו או בלי לשים לב - לערער אותו? יכול להיות שלא הרהרתם בזה מספיק לעומק, אבל אתם יכולים לעשות טוב יותר כדי ליצור ולעצב אישיות, או במקרה הזה - נהג ונהגת טובים יותר, שמרוכזים בלקלוט ולהבין ופחות בלפחד ולהתגונן 'על הכביש'. לעזור ליצור את 'נהגי העתיד' (כמה קלישאתי.. אבל מציאותי), אלה שירכיבו את המארג האנושי – הסופר עדין וקריטי לכולנו. קחו עוד דקה לחשוב, אילו נהגים הייתם מעדיפים שיקיפו אתכם עכשיו באיילון או במרכז העיר השוקק – חששניים, הססנים, וחרדים מכם ומהצל של עצמם, או נהגים רגועים, שקוראים את הסביבה, ושולטים במצב ובהגה? מסתבר שהרבה מזה תלוי בכם.
