שברולט מאליבו 1964
דמיין את שנות השישים בארה"ב. ברחובות גלשו לאיטן ספינות פאר עם מנועי V8 בחזית, צריכת דלק לא הטרידה אף אחד והיפנים? הם היו אלו שהרגע הפסידו באיזו מלחמה... בימים אלו מציינת שברולט 50 שנה למאליבו, קלאסיקה אמריקנית.
שברולט מאליבו, נולדה מתוך צורך לענות על דרישת הקהל המקומי, למכונית קצת יותר הגיונית משאר המפלצות של עידן הזהב האמריקני בשנות החמישים. האמריקנים החלו מחפשים מכוניות קטנות יותר, חסכוניות יותר – לא כי צריך, מפני שפשוט לא נוח להסתובב כל היום במכונית באורך של 6 מטרים. למרות הדרישה למדדים צנועים, הלקוחות לא רצו לוותר על הרושם והאווירה היוקרתית שיש במכונית גדולה. הפתרון של שברולט היה לייצר שתי מכוניות בגודל בינוני, אשר יחלקו ביניהן פלטפורמה – אחת בסיסית ופשוטה, השנייה יוקרתית וספורטיבית. וכך בשנת 1964 הציגה
שברולט את השבל (האופציה ההגיונית) והמאליבו (היוקרתית יותר) לקהל האמריקני. וכן, גם אנחנו עשינו את החשבון – רק בשנה הבאה יעברו 50 שנה מלאות, אבל שברולט בוחרת לציין את המאורע השנה לכבוד דגמי מאליבו '2014' בארה"ב. הגיון אמריקני-נוסטלגי אפשר לקרוא לזה.
צילום: מנהל שברולט מאליבו סדאן 1964
המאליבו הוצעה במספר גרסאות מרכב – סדאן, קופה, פתוחה וסטיישן – ובכך נתנה מענה כמעט לכל מי שרצה מכונית קטנה (יחסית) אך אופנתית. כמה קטנה? אז ככה – גרסת הסדאן של השברולט ה"קטנה" נמתחה לאורך של 492 ס"מ והמנוע הבסיסי בהיצע היה בנפח 3.2 ליטר (שישה צילינדרים בטור, 120 כ"ס). לשם השוואה, האימפלה של שנת 64' הייתה ארוכה מהמאליבו בכמעט 40 ס"מ (531 ס"מ) והמנוע הקטן שלה היה בנפח 3.8 ליטר. מהר מאוד הצטרפה להיצע גרסת SS (סופר ספורט) ספורטיבית למאליבו. זו הוצעה בגרסאות הקופה והפתוחה בלבד ועשתה שימוש באותם מנועים של הדגם הרגיל (המנוע הבכיר ניפק 300 כ"ס). עיקר ההבדלים היו שינויי עיצוב קלים, מושבים ספורטיביים, תיבת הילוכים משודרגת ועדכונים לתא הנוסעים. במשך תקופה, הייתה המאליבו הספורטיבית ניסיון התגובה של שברולט למוסטנג של פורד – עד שבשנת 1966 הוצגה השבל SS (ולאחר מכן הקאמרו) ותפסה את מקומה של המאליבו, שאז כבר הפיקה 350 כ"ס בגרסה הבכירה.
צילום: מנהל שברולט מאליבו קופה 1964
שברולט ניסתה לשלב (בצורה שנחשבת חדשנית לזמנה) בין עיצוב ספורטיבי ותדמית יוקרתית למכונית בעלת מידות צנועות (בסטנדרטים אמריקנים). הם אכן הצליחו – הקהל האמריקני אהב את המאליבו וזוכר אותה לטובה – היום היא נחשבת למכונית אספנות מועדפת על רבים בזכות מחירה הזול (בהשוואה למכוניות אחרות) ועיצובה הקלאסי. בהמשך הדרך, דווקא בגלל ההצלחה של השבל הועם זוהרה של המאליבו, עד שבסופו של דבר התהפכו היוצרות ומאליבו הפכה להיות גרסת כניסה בסיסית ל'עולם השבל'. ההמשך כבר מוכר, וחוזר על עצמו אין ספור פעמים בתעשיית הרכב האמריקנית – משבר הדלק של 73' הוביל להצגת יורשות אפורות למאליבו, עד שלבסוף הופסק ייצורה בשנת 1983. שברולט חזרה לייצר את המאליבו בשנת 1997, והדור הנוכחי הוא השמיני במספר.
צילום: מנהל שברולט מאליבו 1973
המאליבו מילאה חלל שהיה קיים בליין-אפ של שברולט ובמחשבה האמרקנית בשנות השישים. בין התת-קומפקטיות של היצרן לבין מכוניות ה-Full-size שלו. רק בכדי לסבר את האוזן בתחילת שנות השישים הסתמכה שברולט על שתי קבוצות דגמים עיקריות (לנוסעים): ארבע דגמי קומפקט (מה שאצלנו נקרא משפחתית) ושמונה דגמי פול-סייז (שזה בדיוק כמו שזה נשמע...) ואף לא דגם ביניים (מה שנקרה אצלנו – מנהלים) אחד. עשור אחרי שהוצגה המאליבו, לשברולט היו כבר חמישה דגמי ביניים בליין בדגמים שלהם. שגעון המטראז', כמעט ונגמר.
