"רגע, החברה של המכונית החשמלית לא פשטה את הרגל?" שאל אותנו עוד עובר אורח סקרן, אחרי שקלט את שפע המדבקות על הליף התכולה שזועקות את היותה רכב חשמלי. שאלה שמעידה בעיקר על היח"צ המוצלח של בטר-פלייס, שהיה כנראה החלק שעבד הכי טוב בחברה... אז לא, המכונית החשמלית לא פשטה את הרגל, והליף של
ניסאן שונה מהפלואנס Z.E של בטרפלייס כמעט בכל היבט אפשרי – הן במבנה ההנדסי והן במודל העסקי, שלא כולל שום תשלום חודשי קבוע. קנה, טען – וסע לשלום.
ניסאן ליף תוכננה מראש כמכונית חשמלית, וכך היא זוכה לעיצוב (פנים וחוץ) ייחודי ובולט, עגלגל וזורם אך עם פנסים בולטים ומיוחדים הן מלפנים והן מאחור. הסוללה נמצאת מתחת למושבי הנוסעים והנהג (והיא לא מתחלפת), מיקום עדיף בהרבה מבחינת חלוקת משקל ומרכז כובד על פני הסידור בפלואנס, שדחס את הסלולה אל תא המטען. המנוע החשמלי מספק 109 כ"ס ו-28.5 קג"מ – כשהמומנט זמין כמובן מסל"ד אפס, כמקובל במנועים חשמלים. ההנעה היא קדמית, והנהג לא נדרש לתפעול הילוכים כלשהם. הסוללה הגדולה שוקלת לא מעט, והתוצאה היא משקל עצמי של 1525 ק"ג, 200-250 ק"ג יותר מהאצ'בק בנזין מקבילה. ביצועים? המהירות המרבית עומדת על 145 קמ"ש – הגבלה המיועדת למנוע ריקון מהיר מדי של הסוללה – ו-0 ל-100 ב-11.9 שניות. הטעינה משקע ביתי אורכת שמונה שעות (שש שעות בדגם המעודכן), כאשר התקנת עמדת טעינה עולה ללקוח כ-4000 שקלים (אך בחברה רמזו לנו שלפחות בהתחלה יהיו הטבות בנושא). בעתיד תתקין קרסו עמדות הטענה מהירה בתחנות דלק ברחבי הארץ, שיאפשרו טעינה ל-80% סוללה בפחות מחצי שעה.
צילום: שחר אלגזי
ועוד נקודה חשובה – הדגם עבר לא מזמן מקצה שיפורים מקיף, שבמסגרתו גדל הטווח בכ-50 ק"מ ונפח תא המטען גדול גם הוא, לצד עדכונים נוספים. אנחנו נהגנו בדגם המקורי, והעדכון יגיע אלינו רק בתחילת 2014.
הליף נראית, כאמור, שונה. במיוחד במבט מאחור, שם בולטים הפנסים השקופים הארוכים. ושונה, במכוניות כאלו, זה טוב. מה הטעם לקנות מכונית חדשנית ופורצת דרך אם אף אחד לא שם לב?! אותם "early adapters", אלו שמזמינים את האייפון הבא עוד לפני שהוכרז רשמית, בדרך כלל לא ממש בקטע של לשמור את זה בסוד...
צילום: שחר אלגזי
הייחודיות ממשיכה גם אל תוך תא הנוסעים. זה מתחיל עם ידית ההילוכים העגולה והקטנה (שזזה כמו ידית הילוכים רגילה) וממשיך בלוח מחוונים כפול מול הנהג, כשהכל ארוז בעיצוב נאה ומקורי. הצבעים הבהירים של רכב ההדגמה הקנו לתא תחושה אוורירית ומודרנית, אבל החומרים פשוטים יחסית עם פלסטיק דק ונוקשה. הליף משווקת ברמת אבזור אחת, גבוהה למדי, הכוללת פנסי קסנון, חישוקים קלים, בקרת אקלים, בקרת שיוט, כניסה והתנעה ללא מפתח וחיבור בלוטות' לנייד. המרווח מלפנים טוב, אבל המושב גבוה יחסית וכוונון הגובה משנה את זוית הבסיס. ברך שמאל של נהגים גבוהים עלולה לפתח יחסים אינטימיים מדי עם הפלסטיקה. יחד עם הגה המתכוונן מעלה-מטה בלבד, מתקבלת תנוחת הנהיגה לא מבריקה. נוסע גבוה מלפנים, או כל מי שיסיט את המושב לאחור, יסבול מבליטה ברצפה (בגלל הסוללה). מעבר למושב האחורי מפגיש אותנו עם מושב גבוה באופן מורגש בהשוואה לשורה מלפנים. זה מארגן ראות טובה קדימה, אבל פוגע במרווח הראש. מרווח הברכיים סביר, למרות שהוא פחות טוב ממה שציפינו מבסיס גלגלים כזה, אבל נרשם מחסור מורגש במקום לכפות הרגליים. גם המושב עצמו מעט קצר. תא המטען גדול יחסית, ויספיק לצרכי משפחה ממוצעת, אבל בגרסה הזו הוא סובל מבליטה שמאחסנת רכיבים חשמליים (היא הועברה למיקום אחר במתיחת הפנים), עניין שמפריע בעיקר כאשר מקפלים את המושבים, משום שלא מתקבל משטח הטענה ישר כמקובל.
צילום: שחר אלגזי
הלחיצה על כפתור ההנעה מפיק מהליף צלילים של משחק מחשב לילדים – אבל אפשר לבחור מתוך שלושה צלילים שונים למקרה שלא התחברתם דווקא לספציפי הזה. נסיעה קדימה נעשית במצב D או במצב Eco, שמסרס את המנוע במידה משמעותית, אבל מאריך את טווח הנסיעה. ומכיוון שמדובר ברכב חשמלי, אתם מודעים מאוד לטווח הנסיעה, לא רק מנטאלית – הנתון הזה שולט בלוח המחוונים, הולך וזולג כמו ספירה לאחור בסרט מתח ישן. בתחילת היום, עם מצבר טעון לגמרי, דיווח המחשב על טווח של 125 ק"מ ב-D ו-137 ק"מ ב-Eco, כאשר כיבוי המזגן מוסיף עוד כמה ק"מ. תוכלו לדעת כמה ק"מ בדיוק מוסיף לכם הוויתור על המזגן אם תציצו בתצוגת האנרגיה במסך המרכזי, שגם ידווח לכם כמה חשמל התבזבז על תאורה, למשל. נחמד, אבל התצוגה עצמה עמוסה מדי ולא ממש ידידותית.
צילום: שחר אלגזי
כך התחיל מבחן הדרכים הקצר ביותר שביצעתי בארץ, בלי סיכוי אפילו להגיע לכבישי הנהיגה הרגילים שלנו – או לפחות בלי סיכוי לחזור. קצת מלחיץ, אבל לרוב האנשים הטווח הזה יותר ממספיק לנסיעות הבית-עבודה הרגילות, אפילו אם אין להם עמדת טעינה בעבודה. הליף מתניידת בשקט, כשרק שמץ צפצוף חשמלי מלווה את הנסיעה. העדר רעשי המנוע מדגיש את רעשי הכביש שנוכחים למדי בתא הנוסעים. הביצועים טובים – במהירות נמוכה ומעמידה התאוצה חזקה במידה מפתיעה, ואין בעיה לייצר יללות צמיגים – לפחות ב-D. בחירה במצב Eco מקצצת משמעותית בפלפל, אולם הביצועים עדיין מספקים לנהיגה רגועה, ואחרי פרק הסתגלות קצר אפשר להסתדר.
צילום: שחר אלגזי
הק"מ הולכים ואוזלים בלוח המחוונים, אם כי לא תמיד באופן לינארי או צפוי. כך שמדי פעם אפשר להיות מופתעים לטובה מהטווח, רק כדי לתהות דקה אחרי זה לאן נעלמו פתאום עשרה ק"מ. התאוצה במהירות גבוהה פחות מרשימה, אין כבר את יתרון המומנט הזמין – ואין גם את רעש המנוע המתאמץ שמודיע לך שמאיצים. כך מבט במד המהירות חושף כי התאוצה עדיין סבירה בהחלט. בנסיעה הראשונה ברכב נהגנו בצורה רגועה, אבל לא כאלו מדובר בתחרות חיסכון. נורית ה"דלק" נדלקה כאשר נותרו 14 ק"מ על הצג, והטווח נעלם כליל מתחת לשבעה ק"מ – ואז החלטנו שהגיע הזמן להפסיק להסתובב במעגלים סביב הסוכנות ולחזור לחיקה החמים של עמדת הטעינה שבחניה התת-קרקעית... בסה"כ עברה הליף 105.9 ק"מ – מספיק כדי "לתפור" את גוש דן והשרון מצד לצד, עם סיבובים. יום המבחן השני הוקדש לצילומים – ולנהיגה פחות עדינה. ועדיין הצלחנו לכסות 90.8 ק"מ, כאשר המחשב מדווח על 7 ק"מ אפשריים נוספים. עדיין מספיק לשימושים יומיומים מקובלים. הליף, כמו כל רכב חשמלי, מעדיפה נהיגה עירונית על פני בינעירונית מהירה.
צילום: שחר אלגזי
נוחות? לליף חסר מעט ריסון, והיא זזה יותר מדי על המתלים במעבר על גלים במהירות גבוהה. בעיר, לעומת זאת, היא לא מתמודדת טוב עם שיבושים חדים ויכולה לחבוט מדי פעם ולהציג נוחות ממוצעת בלבד. ועם זאת, הודות לשקט היחסי יש בה משהו נעים. לא ממש בדקנו את הצד הדינאמי בגלל בעית טווח, אך ממהמעט שהתנסנו נראה שזה לא הקטע שלה – רכה ומנותקת מדי, גם אם תצליחו להתעלם מהטווח המתאדה במהירות.
כן ולא
הליף היא מוצר טוב – אם מכירים במגבלותיו. היא מרווחת מספיק כדי לשרת משפחה, שונה (במובן החיובי) ומאובזרת היטב – אך הטווח שלה מונע ממנה להיות רכב יחיד. אולם
כרכב שני, לשימושי עבודה-בית-הסעות, היא שולפת קלף מנצח – עלות החשמל לנסיעה של 100 ק"מ היא כ-15 ש"ח. בתרגום למושגים המקובלים, זה מקביל ל-50 ק"מ לליטר! האם זה שווה את מגבלת השימושיות? זו כבר החלטה שלכם.
