ולנטינו רוסי ולנטינו רוסי הוא האלוהים הבלתי מעורער של עולם מרוצי אופנועי הכביש. הרקורד שלו ניפץ כמעט על שיא אפשרי, ההון שלו אדיר והוא זוכה להערצה מטורפת בכל פינה בעולם (ד"ש ממועדון מעריצי רוסי במיקרונזיה עילית). אבל אני לא סובל אותו.
הילד האיטלקי שנראה כאילו הכול בא לו בקלות, תמיד מחייך תמיד מבסוט – מעצבן אותי נורא. ורשימת האליפויות המטורפת, הכישרון האדיר שלו (לצד העובדה שיושבים איתו האנשים הכי מוכשרים בתעשייה) וההצלחה הפנומנלית שלו – הגעילו אותי יותר.
תמיד הערצתי אנדרדוגים. שמחתי שמחה גדולה כשחווה קשיים אדירים עם הדוקאטי בשנים האחרונות. נהניתי לצקצק לכל המעריצים – "אמרתם כל השנים שהניצחונות שלו הם 80% רוכב ו-20% מכונה. אז מה קורה עכשיו?" קראתי בהנאה גדולה את כל הראיונות של רוסי ומנהל הקבוצה האגדי שלו, ברג'ס, ונהניתי לראות אותם מסבירים כמה קשה לעבוד עם המפעל איטלקי אחרי המעצמות היפניות. איזה כיף לראות אותם נופלים.
צילום: מנהלולנטינו רוסי על דוקאטי 1198, מקיף את מסלול סילברסטון (אנגליה) בפעם הראשונה
עם פתיחת העונה (לפני כחודש) התיישבתי מול המרקע וחיכיתי למרוץ. רציתי לראות את הקריירה המפוארת של ולנטינו נגמרת לי מול העיניים. הגיע הזמן, חביבי, פרוש לדייג, שב באיזו חווה בשום מקום וספר סיפורי גבורה. שלום ולא להתראות. ואז קרה משהו מוזר. על הגריד ערב רב של רוכבים צעירים עם שמות שונים ומוזרים. יש פייבוריטים חדשים לניצחון. רוסי כבר לא אלוף כמה שנים. רובוטים ספרדים ביצעו השתלטות עוינת ומוחלטת על הסדרה. תותחים צעירים, קרים ומחושבים שעושים לו בית ספר. רגע. מה קורה כאן. בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי מעודד את רוסי, מייחל לעוד עקיפה, רוצה לראות אותו מנצח. מת לראות אותו מנצח! מה קורה כאן לעזאזל? זה לא קרה מעולם.
ואז הבנתי. רוסי הוא כבר לא הבחור המוכשר שהכל בא לו בקלות, יושב בקטגוריה הבכירה, בכיסא הכי טוב עם הקבוצה הכי ממומנת ומצליחה. הוא כבר לא פייבוריט. הוא לא הווינר הבטוח. רוסי הוא הזקן, האנדרדוג. ואני אוהב אנדרדוגים. הוא עושה טעות בתחילת המרוץ שמדרדרת אותו במורד המיקומים. ואז הוא מתחיל לגלח, לקצץ, לעקוף. מסיים שני. ואני צועק ומתלהב בסוף המרוץ כמו שלא עשיתי כבר זמן רב. ברוך הבא כוכב. אוהבים אותך. תן לילדים האלה בראש.
