שימוש באנרגיה הנאגרת כאשר דוחסים אוויר (או גז אחר כלשהו) אינו קונספט חדש או חדשני – כל פעם שילד משחרר בלון לעוף ברחבי החדר הוא מנצל את האנרגיה הזו. למעשה, אפילו בעולם המוטורי יישמו את העיקרון הזה כבר לפני יותר ממאה שנה, ולאורך השנים יוצרו מכוניות שנסעו על אוויר דחוס.
אז איך זה עובד? בהנעות היברידיות-חשמליות נפוצות ממירים בזמן האטה את האנרגיה הקינטית (אנרגיית התנועה של הרכב) לאנרגיה חשמלית, אותה מאחסנים בסוללות, כאשר לאחר מכן ניתן להשתמש בחשמל הזה להפעלת מנוע העזר החשמלי. במערכת של PSA הרעיון דומה, אלא שבמקום לייצר חשמל בזמן הבלימה – דוחסים גז הנמצא בשני מיכלים – אחד מתחת לתא הנוסעים ואחד מתחת לתא המטען. הגז הזה, בתורו, דוחף נוזל שמפעיל מנוע הידראולי קטן המשולב אל תוך תיבת ההילוכים, וכך יכול להניע את הרכב במהירות איטית או לסייע למנוע הראשי.
חסרון המערכת הוא, שלפחות כרגע, ניתן לאגור בה פחות אנרגיה מאשר במערכת חשמלית בנפח דומה, כך שניתן לנסוע רק טווח קצר יחסית – נציגי החברה בתערוכת ז'נבה טוענים לטווח של כמה מאות מטרים בלבד – מבלי להפעיל את מנוע הבעירה הפנימית. יתרונה העיקרי הוא היכולת להמיר הרבה אנרגיה קינטית בזמן קצר יחסית – עניין בעייתי במערכות חשמליות – כך שכל בלימה של המכונית יכולה "למלא את המצברים". כך שלמערכת כזו יתרון במצבים עירוניים, עם הרבה בלימות חדות יחסית.
כמה יעילה יכולה להיות המערכת במצבים כאלו? הנתונים שמציגים רכבי הניסוי של פיג'ו וסיטרואן עומדים על כ-33 ק"מ לליטר, עם מנוע בנזין – נתון טוב בכ-20% משל C3 דיזל מקבילה. אם זה לא מספיק, הרי שהיעד המוצהר מרשים עוד יותר – צריכת דלק שתניב 50 ק"מ לליטר – עד שנת 2020. בינתיים השאיפה היא להציג גרסאות אוויר-ברידיות לחלק מהדגמים בשנים הקרובות, ככל הנראה כבר ב-2016.