רוני מתבלבל בין הפורמולה לדריפט. את המשך רצף התמונות נחסוך מכם, הוא מביך מדי. (צילום: רונן טופלברג)
פורמולה
למנהל החברה הצרפתית שהביאה ארצה את מכוניות הפורמולה-רנו היה מבט זועף מאוד בעיניים. האמת, הייתה לסבסטיאן (ממש מפתיע שזה שמו...) סיבה לזעוף – לפני כמה דקות הכניס לו ישראלי אחד מכונית לתוך הקיר, ועכשיו אנחנו, קבוצת ה"מקצוענים", צריכים לצאת ולנהוג במכוניות שנותרו ולהשיב אותן בלא פגע לקראת התחרות מחר. כבר עשינו כמה הקפות על המכוניות, אבל אנחנו אפילו לא קרובים להבין את היכולות שלנו ושלהן על המסלול הקטן באילת. אנחנו מקבלים ממנו אזהרה קצרה שמשמעותה אחת: נזק קטן ואתם בחוץ. אני נופל בחיל ורעדה לתוך הקוקפיט הקלאסטרופובי של המכונית, משחיל את הרגליים פנימה ובלית ברירה נותן לצרפתי למשמש לי באזור המה-שמו בשביל להדק את החגורות. מבט מאיים אחרון מסבסטיאן ואני יוצא לדרך. הקפות האימון הסתיימו ועכשיו אפשר ללחוץ. סוף סוף! מעביר לשני, שלושת-רבעי גז ו... המכונית משתעלת לכמה שניות ומפסיקה לחלוטין להגיב לדוושה. עשר דקות מאוחר יותר אני מוחזר לפיטס בעזרתו של רכב הסיוע, היישר אל מבטיהם המיואשים של חבריי, שהאימון שלהם הופסק עקב התקלה. לא יעזור לי לגמגם להם שזה לא אני, זו משאבת הדלק ששבקה חיים...
המשאבה מתוקנת ואני כבר בתוך הסיבוב השלישי. המכונית קלה לנהיגה באופן כמעט מצחיק. הגה ישיר לגמרי, גלגלים בדיוק מול הפרצוף, דוושת גז מדויקת להפליא וכמויות אדירות של אחיזה ומשיכה. הפיזיקה עושה את שלה: משקל נוצה, צמיגי סליקס רחבים ופרופורציות נהדרות הופכים את המכונית הזו לשוס אמיתי על המסלול הקצר באילת. אם רק ההילוכים היו יורדים מהר ובקלות כמו שהם עולים, היא הייתה מושלמת. ואם כבר מדברים על שלמות, אז גם חבל שאני לא מושלם. אין לי שום בעיה לנהוג את המכונית עד ל-80% (שלה), אבל עבורי, מסתבר, הם הרבה יותר קרובים ל-100%. ברגע שתפסתי קצת בטחון והתחלתי להגביר את הקצב, השדה הקטנה הראתה לי טוב מאוד כמה אני עוד לא יודע. חבל שזה קרה רק בשלב חצי הגמר, בערך חצי דקה אחרי שהצלחתי לעקוף את דרכי אל המקום השני. עם סיום הישורת והכניסה לשיקיין ההדוק, נשארתי קצת יותר מדי על הבלם בזמן שהפניתי קצת יותר מדי את ההגה. התוצאה הייתה עקיצה מיידית שסבסבה אותי אל מחוץ לתחרות. ספורט אכזר...
צילום: מנהל
דריפט
בשבילכם, הצופים, תחרויות פורמולה ישראל התקיימו בשישי ושבת של תחילת מרץ. אבל עבור מאות הספורטאים שהתחרו באותו הסופ"ש, ההכנות למירוצים נפרשו לאורכם של שבועות רבים. נהגי המכוניות, האופנועים והקארטינג הכינו את הכלים למירוץ, חיפשו ספונסרים למימון העלויות הרבות, התאמנו שוב ושוב בכדי לשפר את סיכוייהם והשקיעו את כל כולם בהכנות לכמה דקות של נהיגה על המסלול. עבור אנשי הדריפט, ואני ביניהם, אלו היו דקות מועטות במיוחד. מבנה ולו"ז התחרות דרשו צמצום משמעותי בזמן התחרות, וכולנו התקשינו לספק את הסחורה כמו שאנחנו יודעים.
אולי בגלל התחושה הזאת, הופתעתי כל כך לשמוע את התגובות המדהימות מהקהל. הצופים עטפו אותנו בקריאות עידוד, מחיאות כפיים והתלהבות אדירה. כל הבאזז הזה חבר למסלול פשוט נהדר לדריפטים ולהמון רגעים קטנים של כיף.
בטח שמתם לב שאני שם את החלק התחרותי בצד, ולא במקרה. אמנם באנו להתחרות, אבל דריפטים אנחנו עושים בשביל ההנאה שבדבר. במיוחד כיום, בשלב כה התחלתי של הספורט הזה בארץ, עם הבדלים גדולים מאוד בין תחרויות, נהגים ומכוניות, קשה לספק תחרות מאוזנת לחלוטין. אגב, בדיוק כשם שאת מירוץ הפורמולה נכון יותר להגדיר בתור "מופע"...
צילום: מנהל
אז כן, כמו בפורמולה, גם כאן היה זה סבסוב פוטוגני שקטע את המשך התחרות עבורי. בשלב ה"ראש בראש" הראשוני ראיתי את המתחרה שלי מבצע ראן מצוין והבנתי שאני חייב לתת את הכל. אז נתתי את הכל, וקצת יותר מדי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון... העיקר שאת המסר הבנתם: היה כיף. וזה, באמת, כל מה שחשוב. אז נראה אתכם בתחרות הבאה?
תודות: לאנשי פורמולה ישראל, לקרוס-קאנטרי, לסדובסקים וכמובן: לספונסר שלי, דיגה-לד
