יונדאי i20
תחת ההגדרה המילונית ל"ממוצע" אפשר לשים תמונה של יונדאי i20. היא מכונית מהסוג שקשה לכעוס עליהן, אבל גם לא קל להתאהב בהן – מהסוג שהיית מצפה מטויוטה, האייקון של יונדאי עד לא מזמן, לייצר. לפני מספר חודשים, וקצת יותר מ-4 שנים לאחר הצגתה בפריז 2008, היא זכתה לעדכון ראשון ויישרה קו (עיצובי) עם האחיות מבית. באותה הזדמנות החליטה היבואנית להצטרף למסיבת הסופרמיני הידניות והזולות, וה-i20 מוצעת כעת גם בגרסת בסיס שעולה 75,500 שקלים – אמצע טווח המחירים של המתחרות. ממוצע כבר אמרנו? אז לקחנו את גרסת הבסיס (הזולה מה-1.4 ליטר האוטומטית הבסיסית ביותר מ-20,000 שקלים ונזכיר שגרסת ה-1.6 ליטר יצאה לפנסיה) ויצאנו לדרכים.

ה-i20 המעודכנת חביבה למראה. היא קיבלה את פני הדג של יונדאי, אבל איכשהו מזכירה יותר את ה-i10 הקטנה (והישנה יותר) מאשר את ה-i30 החדשה, אבל נאה יותר מאחותה הקטנה. מאחור תמצאו יחידות תאורה חדשות ונגיעות עיצוב קלות, שמשלימות עיצוב נאה יותר מבעבר, אך עדיין בצד הסולידי של הסקאלה. בפנים עדיין נמתחים משטחי פלסטיק קשיח, פשוט ושחור, אך הקונסולה ופתחי המיזוג הכסופים משפרים את התחושה בתא באופן ניכר.
יונדאי i20 ידנית: מבחן דרכים
צילום: ניצן אביבי, שחר אלגזי

רשימת האבזור נאה בהחלט, במיוחד בהתחשב במחיר – מערכת קול מקורית עם שליטה מההגה וחיבור AUX (אך ללא חיבור USB), ארבעה חלונות חשמליים (לא קיים אצל כל המתחרות), וקיפול מראות חשמלי – החריג בקטגוריה ושימושי בערים צפופות. בגרסאות האוטומטיות תוכלו למצוא גם גרסאות מאובזרות יותר, כולל גג שמש, אך הגרסה הידנית מוצעת בגרסת הבסיס בלבד. חייבים לציין לטובה את נושא התאים – נדמה שאיפה שלא תניחו יד תמצאו תא בגודל שימושי, וגם אחרון חולי הגאדג'טים ימצא כאן מענה הולם.

בכל הקשור למקום, מושב הנהג מתכוונן לגובה, אבל מעט גבוה מדי גם במצב הנמוך ביותר. אבל זו התלונה היחידה בנושא – ההגה מתכוונן למרחק, לא חסר מקום באף מדד וקל למצוא תנוחת נהיגה נוחה. מעבר למושב האחורי מפגיש אותנו עם מרווח ראש טוב, אבל עם מושב קצר ומרווח ברכיים וכפות רגליים בינוני למדי. תא המטען גדול יחסית ובעל מבנה שימושי, ואפשר כמובן לקפל את המושבים למי שצריך יותר. בכל הקשור לבטיחות, תמצאו מפרט בטיחותי מלא, וגם הציון, 5 כוכבים, מלא.

מנוע ה-1.2 ליטר זהה לזה שפגשנו בקיה ריו – 85 כ"ס ב-6,000 סל"ד ו-12.3 קג"מ ב-4,000 סל"ד – ומשודך לתיבת הילוכים ידנית בעלת 5 יחסי העברה. מהלך ידית ההילוכים מעט ארוך אבל התיבה נעימה לשימוש והמצמד רך ונוח. המנוע עצמו מספק בתנועה יום-יומית ולא מורגש מחסור בכוח, (חובבי המספרים ישמחו לציין בפניכם שהידנית קטנת הנפח מהירה יותר ל-100 קמ"ש מאשר האוטומטית גדולת הנפח) אבל מי שירצה להרגיש זריז, יצטרך להחזיק את המנוע בחצי העליון של מד הסל"ד. בסך הכל אין תלונות, וגם במכונית עמוסה אין בעיה לשמור על קצב התנועה – כל זמן שמוכנים לנצל את מלוא יכולת המנוע. אבל לא היינו מתנגדים לרעש מנוע פחות מורגש בסל"ד גבוה. לגבי צריכת הדלק בשיוט נרשמה צריכה של כמעט 17 ק"מ לליטר, ובסה"כ 12.5 ק"מ לליטר בתנאי המבחן המגוונים והלא בדיוק עדינים – נאה בהחלט.
יונדאי i20 ידנית: מבחן דרכים
צילום: ניצן אביבי, שחר אלגזי

פחות נאה היא היכולת הדינאמית. ההגה בעל משקל מוזר ואפס תקשורת ודורש זמן הסתגלות. הצמיגים הצרים וגבוהי החתך (175/70-14) לא תורמים לאחיזה והשלדה מנותקת ולא ממש משתפת פעולה. ההתנהגות בטוחה וצפויה – אבל לא ממש מלהיבה. בתחום הנוחות עולה שוב המילה "ממוצע" – היא בסדר רוב הזמן, גם אם לא ממש מבריקה. בעיר היא עשויה להעביר בנאמנות רבה מדי שיבושים חדים, ומחוץ לעיר עדיף לתקל גלים ושיבושים גדולים בקצב רגוע כדי לא להגיע לקצה יכולת המתלים. עד כמה שאנו זוכרים, זה שיפור לעומת הדור הקודם – אבל מה שלא שופר הוא בידוד רעשי הכביש שלוקה בחסר. יותר מדי רעשים חודרים לרכב מכיוון הכביש והצמיגים, ופוגעים בחוויית הנסיעה במהירות בין עירונית, וב-120 קמ"ש כבר ממש מעצבנים – נו, גם זו דרך לשמור על הרשיון... ובכל מקרה זו דרך טובה להסוות הילוך חמישי לא מאוד ארוך – כמעט 3,000 סל"ד ב-100 קמ"ש.

קצת יותר
ה-i20 שאחרי מתיחת הפנים מיישרת קו עם המתחרות בדמות גרסת בסיס ידנית במחיר שווה לכל מצמד. היא מציעה מרווח נדיב מלפנים ובסדר מאחור. האבזור מלא וכך גם הבטיחות, והיא עושה כמעט את הכל בסדר, כל עוד אתם לא בקטע של ליהנות מעצם מעשה הנהיגה. למען האמת היא אפילו קצת יותר מבסדר ברוב הסעיפים, אבל מה שחסר לה הוא ניצוץ, יתרון כלשהו שיגרום לנו להעדיף דווקא אותה מתוך המבחר ההולך וגדל בקטגוריה. אבל מצד שני, אין לה גם מינוסים קטנים שיפסלו אותה על הסף. ולכן פסק הדין הוא שאם אתם לא מאלו שנוהגים בשביל הכיף – כנסו גם לאולם של יונדאי ושקלו גם את ה-i20.