
מפגש ראשון עם הלטיטיוד בחנייה של רנו בפרברי פריז מדגיש מייד את ייעודה השונה. היא נראית גדולה מאוד ועם אורך של 490.5 ס"מ היא אכן כזו. ואולם אף יותר מכך, בולט המראה שהינו מאוד שמרני ואפרורי ואפילו, למרות גילה הצעיר, מעט מיושן ומוגשם. משהו בה מזכיר קוריאניות או אמריקניות מדור קודם.
והרושם הזה אינו משתנה כאשר נכנסים לתא הנוסעים. איכות הפלסטיקה טובה, הנדסת האנוש סבירה (למעט מספר מוזרויות קוריאניות-יפניות) אבל המראה מאוד מאופק. ולכן, למרות שפע האבזור שכללה מכונית ההדגמה (עור, חשמל ועיסוי למושבים, מפתח חכם עם פתיחה ונעילה עצמאיים, מראות מתקפלות, בלוטות' ופיקוד קולי) לא נוצרת כאן תחושה עשירה במיוחד. אגב, למרות המוצא הקוריאני, חלק גדול מהמתגים והתפעול מוכרים מרנו.
גם תנוחת הנהיגה ויחסי הדוושות-הגה, אינם מוצלחים במיוחד. מכסה המנוע הארוך והשטוח מדגיש את הגודל, מקשה לראות אל מעבר אליו ודורש תנוחת ישיבה גבוהה. ואז ההגה שאינו מתרומם מספיק מסתיר חלקית את המחוונים. גם לאחור הראות אינה מזהירה וחיישני החניה והמצלמה האחורית שבמכונית בהחלט סייעו לנו. בפריז, בה התנועה צפופה, התחושה הייתה מאוד מגושמת.

הקלף הייחודי שיש ליבואנית המקומית עם הלטיטיוד, הוא גרסת הדיזל אוטומטית במחיר של המתחרות שמצוידות במנועי בנזין. היתרון ברור – צריכת דלק נמוכה יותר ממתחרות במחיר דומה. מכונית המבחן ששרתה אותנו לאורך כמה ימים ומאות קילומטרים צוידה אמנם במנוע V6 המתקדם יותר של הקבוצה (3.0 ליטר, 241 כ"ס, ו-45.9 קג"מ) אך גם גרסת ה-2.0 ליטר (173 כ"ס ו-36.7 קג"מ) מימנה טעמנו מייצרת ביצועים טובים למדי, כאשר הדגש, כיאה לדיזל, הוא על תחושה רגועה ומאוד לא מאומצת בכל האצה. ולכן הפעולה האיטית אך נינוחה של התיבה האוטומטית (6 הילוכים) מתאימה. באופן מאכזב קלות למנוע ה-3.0 ליטר (וקצת יותר צפוי מה-2.0 ליטר) שתי חטיבות הכוח אינן שקטות והמוצא הדיזלי בולט בעיר.
אגב, שני המנועים מאוד חסכוניים כאשר אפילו גרסת ה-V6 נעה בין 12.5 ל-14 ק"מ לליטר כאשר היא עמוסה לעייפה בנסיעה משולבת מחוץ לעיר.
המראה הכבד והמגושם של רנו לטיטוד בהחלט מספק רמז עבה להתנהלותה על הכביש. היא מרגישה כבדה ומגושמת כאשר ההגה נטול התחושה, חסר דיוק במרכז ופוגע בביטחון הנהג לא רק בכבישים מפותלים אלא גם בהתנהלות רגילה על הכביש המהיר. היציבות הכיוונית כאן אינה מרשימה. מכל שאר הבחינות הלטיטיוד מייצרת התנהגות בטוחה אבל עדיין עם הרבה פחות השראה, תחושת עומק ודינאמיות מהמתחרות האירופאיות המובילות.

אין ספק שהלטיטיוד פחות סקסית ומושכת ממובילות הקבוצה הגדולה מאירופה ויפן. היא גם פחות טובה. היא מזכירה באווירה קוריאניות ואמריקניות מפעם, כאלה שמייצרות אווירה של מכונית גדולה וכבדה. מצד שני יש גם מי שמחפש את התחושה הכבדה הזו. הקלף האמיתי של הלטיטיוד מול היריבות המודרניות יותר, הוא מנוע הדיזל. יחד עם הנינוחות מחוץ לעיר זה הופך אותה מתאימה למי שמכסה מרחקים גדולים ורוצה לחסוך הוצאות. באופן כללי מעניין יהיה לראות האם קרסו יוכלו להתניע מחדש את תחום המכוניות הגדולה שלהם.
יותר על הלטיטיוד בגיליון אוטו הקרוב.