צפוף יותר בכבישים
תשתית הכבישים בישראל אינה מתקדמת בהתאם לנסועה השנתית (קילומטרז') ולמספר כלי הרכב. על-פי נתוני הלמ"ס, מאז שנת 1990 מספר הקילומטרים שאנחנו נוסעים בממוצע בשנה זינק ב-172% ומצבת כלי הרכב גדלה ב-164%. כלומר, נוסעים יותר ויש יותר כלי רכב המטיילים בדרכים. כמה (לא) מפתיע לגלות שהכבישים לא ממש התפתחו בהתאם. שטחם של הכבישים באותה תקופה גדל ב-80% ואילו אורכם של הכבישים גדל ב-41% בלבד.
המסקנה העולה מבליל המספרים ברורה, חד-משמעית ומסבירה את הפקקים המתארכים בכל שעות היממה ואת מהירות הנסיעה היורדת לא רק בעיר אלא גם בכבישים המהירים. הנתונים גם רומזים על כך שישנם מצבים רבים יותר של "חיכוך" בין מכוניות – שעשויים לגרום לתאונות נוספות. מדובר בנתונים שראויים שממשלת ישראל תיקח לתשומת ליבה שכן הצפיפות בכבישים גורמת לא רק לבזבוז אדיר של דלק ולזיהום אוויר כבד, אלא גם לנזק ממשי למשק הישראלי, עקב בזבוז שעות עבודה ואיחורים וזאת עוד לפני שמוספים את נזקי התאונות.
מי מאיתנו נוסע הכי הרבה?

אבל מי מאיתנו נוסע הכי הרבה? נהגי המוניות, האוטובוסים או המשאיות? ובכן מתברר כי יש סיבה מדוע נהגי המוניות מרבים להתלונן על קשיי פרנסתם; מנתוני סקר הנסועה לשנת 2011 עולה שכדי להתפרנס עליהם לנסוע הכי הרבה על הכבישים – כ-81,900 ק"מ לשנה. זה אולי פחות ממה שנסעו בעבר, אבל עדיין מדובר על יותר מ-6,800 ק"מ בחודש והרבה יותר מכל נהג כלי רכב אחר: כ-20% יותר מנהגי אוטובוס (66,500 ק"מ) וכ-400% יותר מנהגי המכוניות הפרטיות. הנהגים שממעטים לנסוע הם רוכבי הדו-גלגלי שנוסעים רק כ-9,000 ק"מ בשנה. עליה קטנה ביחס לנתוני העבר.