שדה תעופה הוא בסיס מקובל בעולם למסלול מרוצים – מציירים כמה שיקיינים על המסלולים, מתמרנים בין מסלולי ההסעה להמראה, מקסימום סוללים עוד קטע אספלט קטן ו-וואלה! יש לך מסלול אספלט בעלות נמוכה מאוד (יחסית). ואם זה טוב לעולם, למה לא אצלנו? לא כזה פשוט, כי ישראל לא מרוצפת מנחתים כמו אנגליה, למשל, אבל עדיין - נכון שבשדה תימן אין מסלולי הסעה משמעותיים או מסלולי המראה מצטלבים, אבל מה שיש מספיק בהחלט למרוצי דראג וגם לדריפטים, שני ענפים עם דרישות צנועות במיוחד מבחינת תשתית. מיקי יוחאי, שם שמוכר בעיקר מהפקת ליגות ה"קרוס קאנטרי" לחובבי העבירות, זיהה את ההזדמנות, זכר גם את שפע השבילים הפתוחים שמסביב למנחת, בהם אפשר לקיים מרוץ ראלי-ספרינט (או "ראלי סובארו" כפי שהוא נודע לפעמים), והחליט לאחד את הענפים השונים ולקיים אירוע משותף, כזה שיחלק את עלויות ההפקה בין כמה שיותר מתחרים. כי יש לומר זאת כבר כאן – כמות המתחרים עדיין זעומה. כ-40 מתחרים בלבד בשני המקצועות יחדיו ביום הראשון, ועוד כ-15 באירוע הראלי שנערך למחרת (מספר שכולל "אורחים" מתחום הראלי-רייד), זה לא מספר שמאפשר לאירוע כזה להיות כלכלי, אלא אם מקפיצים את עלות ההרשמה לשמיים.
אבל היה לכוס גם חלק מלא – חניון מלא כלי רכב מעניינים (מלוטוס סופר 7 קטנטנה ועד סילברדו עם חישוקי "22 נעולי צמיגי כביש נמוכי חתך, דרך SLS, מוסטנג שלבי ושאר תופינים). פיטס מאורגן (לפחות עד שבאה הרוח בצהריים ופרקה חצי מהצליות) ועמוס מכוניות עם מספרי מתחרה, ובינן נהגים עוטי סרבלים - ואפילו ספונסר ראשי, צמיגי מישלן (דרך היבואן, כמובן, חברת קוגול), שדאג לניידת שרות להחלפת צמיגים ודגלל את הפיטס. ממש חו"ל.
צילום: שחר אלגזי
הקשר בין איכות המכונית לבין איכות הביצוע
ביום הראשון של האירוע נערכו, כאמור, תחרויות הדריפט והדראג. מיקי יוחאי סימן מסלול דריפט שניצל את הכיכר שבקצה המנחת לבניית מסלול שכלל פניה ימנית מהירה, שמאלית, סלאלום קצר, עוד שמאלית ולסיום – שמאלית מהירה נוספת. צוות שופטים ישב במרכז הכיכר, במיקום שאפשר לו לראות כראוי את ביצועי 11 המתחרים, ובינם גם רוני שטרן שלנו. הם התחילו עם מקצה אימון, אחר כך מקצה מוקדם שכלל 3 ניסיונות לכל מתחרה – ורק אחר כך התחיל האקשן האמיתי כשהמתחרים עולים בזוגות למקצים בשיטת הנוק-אאוט. ובחום של צהרי היום בב"ש, זה בהחלט הרגיש ארוך – בטח ובטח לנהגים שהיו נעולים בתוך סרבלים מלאים כמתחייב בתקנון.
כבר מהרגע הראשון היה ברור כי אין קשר ישיר בין איכות/מחיר המכונית לבין איכות הביצוע. למשל רפי מזרחי, שהפליא בשליטה בפורסטר טורבו ישן נושן – לא בדיוק הרכב שקופץ ראשון לראש כשחושבים על דריפטים... או גיא מעודד בסיירה, שלמרות נחיתות הכוח מול מכוניות עם הספק גבוה פי שניים או יותר, הצליח לטפס בווירטואוזיות עד לגמר. והיו כמובן ספינים לרוב, צמיגים מייללים וכל מה שאפשר לדרוש באירוע כזה. חוץ אולי מקצת יותר עידוד מצד הקהל. חבר'ה – לא בושה למחוא כפיים גם לא למתחרה שלכם...
ראש בראשמאוצי הדראג נערכו, כמובן, על המסלול הראשי, שהשאיר להם די והותר מקום להאט בקצה המאוץ לרבע מייל. כאן העסק זרם קצת פחות חלק ומהר מאשר בדריפטים, יוצר חללי שקט חסר אקשן בין המקצים. נקווה שלמירוצים הבאים (האירוע הזה הוגדר כפיילוט לימודי) אנשי חברת ההפקה "קרוס קאנטרי" יפיקו את הלקחים וימצאו את הדרך להאיץ גם את הלוגיסטיקה, ולא רק את המכוניות.
צילום: שחר אלגזי
המרוצים חולקו ל-3 קטגוריות לפי צורת ההנעה – קדמית, אחורית וכפולה. בפיטס נראו פנים ופנסים מוכרים, כמו ה-X1-9 של מומי לוי, אבל גם הפתעות לא מוכרות כמו הקולט של מיכאל. נתוני הספק פנטסטיים נזרקו לאוויר וכמות האמוציות שהתרכזה סביב מי ייתן למי בראש הייתה אדירה. הזינוק היה עם מערכת רמזורים נשלטת אלקטרונית המחוברת למערכת מדידת הזמנים. במקצה הראשון המדידה הייתה נגד השעון, כדי לקבוע את סדר הזינוק למקצי הנוק-אאוט (המהיר ביותר מול האיטי ביותר, השני מול השני וכן הלאה). אולם כבר כאן ניתן היה לראות כי היציאה מהמקום היא עניין בעייתי עבור לא מעט מהמתחרים, שאולי רגילים יותר ל"זינוקים מתגלגלים". רבים גמגמו ביציאה הראשונית, או התקשו בהעברה לשני. בהמשך, בשלב הנוק-אאוט, קשיים כאלו הכריעו לא מעט מההתמודדויות, וכך יצא שמתחרים חזקים ובעלי שם הפסידו למתחרים שעל הנייר היו חזקים פחות. אבל ניירות זה עניין לספרים, ובמציאות השעון קובע...
כך או כך, כל המכוניות – גם ההנעות הקדמיות הפחות חזקות מטבע הדברים – הפגינו ביצועים מעוררי יראה, נעלמות משדה הראיה במהירות הבזק (הזמן המהיר ביותר שייך לדוד ארגמן - 12.654 ש'). המתחרים המהירים ביותר, כמו הקולט האמורה של מיכאל, גירדו את ה-10 שניות בקצה 400 המטרים (10.119 למען הדיוק - הזמן המהיר ביותר ביום הזה), ורשמו מהירויות של 230 קמ"ש ויותר למרות החום הכבד שהקשה מאוד על המכוניות ופגע בביצועים. אבל בסופו של יום מי שלקח את כתר "אלוף האלופים" היה מיכה אלוני בקורבט סטינגריי שחורה ויפיפיה, שלא רק נראתה כמו האוטו של באטמן, אלא גם נשמעה כמוהו, בזכות היבבה הגבוהה של מגדש-העל שפמפם את מנוע ה-LS3 שלה באוויר טרי. הקורבט אומנם הייתה איטית יותר – לא בכל המאוצים היא הצליחה לרדת מ-12 שניות (הזמן הטוב ביותר שלה - עמד על 11.841. מומי לוי, בפיאט X1-9, קבע את השיא להנעות האחוריות - 11.059) – אבל בניגוד לאחרים, נהגה יצא בצורה מדויקת במקצה הגמר מבלי לפסול או לגמגם, וניצח. כמו שיסביר לכם כל אוהד כדורסל – ככה זה בפליאוף...
צילום: שחר אלגזי
שער הכניסה לספורט מוטורימרוץ הדראג והדריפטים החוקי הראשון שנערך במדינת ישראל לא היה אירוע מושלם, וזה אפילו אם מתעלמים ממזג האוויר הלוהט. הארגון עוד צריך לעבור כמה ליטושים, בעיקר בכל הנוגע לזרימה ומעבר בין מקצים, השוטרים צריכים להירגע קצת ולהיות קצת פחות היסטריים ויש עוד. אבל הוא גם היה רחוק מלהיות גרוע. אנשי קרוס קאנטרי שלטו היטב בבלגאן, דברים התנהלו בצורה מסודרת יחסית ולרשות הקהל (שהגיע למרות הגדרת הארוע כ"נטול קהל") עמדו אזורים מוצלים ומזנון. ענף הדריפטים נראה כמו שער כניסה נוח וזול יחסית לספורט המוטורי וענף הדראג הסופר-טכני יספק כל פריק נתונים ומספרים (ובתקווה – גם ימשוך למעלה את כל ענף המכונאות). יש תקווה – עכשיו רק נשאר לראות איך דואגים שלא יהיה מדובר באירוע חד פעמי, ואיך שמים את הענפים הללו על רגליים כלכליות איתנות, שלא נזקקות לתמיכת המדינה כדי להתקיים.
תוצאות:
דריפטינג:
דודי פאר (מיאטה שחורה)
גיא מעודד (סיירה)
רפי מזרחי (פורסטר)
דראג:
הנעה קדמית: דוד ארגמן (התוצאה הטובה ביותר: 12.654 ש')
הנעה אחורית: מיכה אלוני (התוצאה הטובה ביותר: 11.841 ש')
הנעה כפולה: מיכאל רייכלין (התוצאה הטובה ביותר: 10.119 ש')
אלוף האלופים: מיכה אלוני
