ניסאן ליף
בשנת 1993 עשתה ניסאן היסטוריה, כאשר בזכותה של
ניסאן מיקרה הקטנה הייתה ליצרנית היפנית הראשונה שזוכה בתואר מכונית השנה באירופה. אשתקד היא חזרה על כך עם הליף (Leaf) המדוברת – שגם הייתה למכונית
החשמלית הראשונה שזוכה בתואר מכונית השנה באירופה. מאז נשמעו כל מיני סיפורים מחמיאים יותר ופחות, אבל לאור התפתחות הצד החשמלי בארץ היה זה מעניין לבצע התרשמות קצרה במכונית בז'נבה בחודש מרץ.
הרעיון של
ניסאן היה לייצר מכונית חדשה לגמרי (אמנם תוך שימוש בפלטפורמה מוכרת), כדי שתהיה תואמת לחשמל ולא תסבול מהפשרות שדורשות ההסבות. השאיפה הייתה ליצור עיצוב שיתקשר את החשמליות ואני מודה שזה קצת מפריע לי. היא אמנם מיוחדת אבל משהו בה קצת מריח מעודף שביעות רצון עצמית. אבל ברור שהמראה הקומפקטי מצליח להסתיר בסיס גלגלים ענק של 270 ס"מ ואורך לא צנוע של 445 ס"מ.
צילום: מנהל ניסאן ליף הרבה יותר חזקה מבפנים – כאן נמצאים הצדדים המרשימים ואותם קשה שלא לחבב. עיצוב הפנים אינו חדשני אבל מצליח לייצר תחושה אוורירית ואווירה מעניינת ושונה. מדובר בסביבת הנהג שמתגלה כמאוד ייעודית-חשמלית ומרגישה מאוד איכותית. היא בפירוש יכולה ללמד את
רנו פלואנס Z.E ה"מקומית" איך ליצור חוויה שונה.
על הצג הגדול של מערכת הניווט היא מראה מיד מפה של האזור ומסבירה עד לאן אוכל להגיע עם רזרבות החשמל שיש לי באותו רגע במצברים. לצערי זה לא רחוק. היא גם יכולה להראות כמה חשמל נוטל כל צרכן אנרגיה במכונית – זה נחמד.
ההרגשה מאוד מיוחדת, גם בגלל הבדים והדיפון של תא הנוסעים וגם בשל הגוונים הרכים והבהירים של הריפוד. זה מזכיר, ולא במקרה, את מה שפגשנו בניסאן טידה (אותה פלטפורמה).
תנוחת הנהיגה הגבוהה באופן מורגש טובה, והמושבים הרכים (מדי?) נוחים. הראות לפנים טובה. היא לא מבריקה לאחור אבל כאן תסייע מצלמה ייעודית. מאחור המרחב טוב והישיבה הגבוהה נוחה למיקום הישבן. עם זאת המשענת מוטה מדי. תא המטען, שמכיל את המצברים, אינו שטוח אבל מותיר חלל גדול ושימושי. הרבה יותר מאשר בפלואנס.
כיאה לחשמלית, נגיעה בלחצן ההתנעה מעירה את הליף ואנו יוצאים לעיר הסואנת. הליף מדגימה מיד את צדדיה הטובים עם שקט ונינוחות בולטים. כיאה לקומפקטית, מייצר המנוע החשמלי 109 כ"ס ונתון ההאצה הרשמי עומד על 11.9 שניות ל-100 קמ"ש. המהירות המירבית מוגבלת ל-144 קמ"ש. זה חזק ומהיר מהפלואנס. לליף מצברים עם קיבולת של 24 קילוואט לעומת 22 בפלואנס ולכן כנראה גם הטווח הרשמי טוב יותר – 175 ק"מ.
היא נעימה, מעודנת וזורמת, והיא מנצלת את השקט החשמלי כדי ליצור אווירה מאוד ייחודית. לוקח קצת זמן להתרגל לבורר האוטומטי.
צילום: מנהל כבר מתחילת הדרך ברור שכיול המתלים בליף רך ביותר עם מאפיינים כמעט אמריקניים. נוחות הנסיעה טובה רוב הזמן, בייחוד על פצעוני אספלט קטנים. עם זאת, שיבושים גדולים מורגשים יותר (בייחוד לאוזן, בגלל רעש מתלים, ופחות לישבן).
רכות זו מביאה לזוויות גלגול די מוחשיות אפילו בכיכרות של ז'נבה, והנטייה להרחיב את קו הפניה בולטת. הליף לא ממש אוהבת שמשחקים איתה וכהמשך טבעי באה התחושה המנותקת שקשורה לא רק לרכות, לבידוד הרעשים ולנוחות שמנסה המכונית לייצר אלא גם לנקודות השליטה שלי כנהג. וכך ההגה מרגיש קל מדי ומאוד מנותק – כזה שלא ידרבן לנסיעה דינאמית. גם הבלמים מרגישים מאוד מנותקים ואינם תורמים לביטחון.
התחושה כבר בנסיעה קצרה היא שהליף הרבה יותר נעימה ומיוחדת מהפלואנס שלנו.
זו בפירוש מכונית מעניינת שיוצרת חוויה שונה. למרות זאת השאלות החשמליות נותרו בעינן: המחיר היקר (35,000 אירו לפני סיוע ממשלתי) הטווח הקטן, תשתית הטעינה וקרבתה ועוד. 
