בעוד כשבועיים תעסוק ועדת הכלכלה של הכנסת בהרחבת "חוק המלשינון". כזכור מדובר בתקנות שבין היתר קובעות כי על כל רכב ליסינג או ציי רכב תודבק מדבקה עם מספר טלפון לדיווח על עבירות תנועה שביצע נהג הרכב. עד אמצע 2011 המדבקה הייתה בגדר רשות, אבל בעקבות הצעת חוק של ח"כ זאב בילסקי, והחלטת ממשלה שהגיעה אחריה, המדבקה הפכה לחוק.

כעת משרד התחבורה מבקש להרחיב את החוק ולקבוע למדבקות גדלים שונים בהתאם לכלי הרכב עליו הן מודבקות (למשל: ברכב משפחתי, רוחבה המינימלי של המדבקה יהיה 40 ס"מ וגובהה 10 ס"מ). בנוסף יקבע רקע המדבקה (לבן או צהוב), מיקום המדבקה על הרכב (חלקו האחורי או על הדלת הקדמית השמאלית) ואת תוכן המדבקה (מספר טלפון מקוצר – מספר כוכבית).

עד כאן אפשר לקבל את הדברים בהבנה (מסויימת שכן מלכתחילה מדובר בחוק שתרומו טרם הוכחה), אבל הדרישות הנוספות כבר חורגות מהסביר. משרד התחבורה מבקש לחייב בתקנות את מנהל צי הרכב או את התאגיד בעל הצי, למסור דו"ח שנתי ומפורט שכולל את מספר התלונות שיתקבלו כנגד כל אחד מנהגיה, מהות כל תלונה ואופי הטיפול בה. על כל מקרה שבו יתקבלו יותר מארבעה דיווחים על נהג אחד (כלומר מהדיווח החמישי), מבקש משרד התחבורה דיווח מיידי וכמו כן את אופי הטיפול בו. בנוסף, מבקש משרד התחבורה דו"ח ובו מספר התאונות בהם היו מעורבים נהגי אותו צי רכב או תאגיד.

מה בדיוק קורה כאן? גם בהצעת החוק המקורית של ח"כ בילסקי הועלו נושא הדו"חות, אולם דובר על נתונים סטטיסטיים בלבד. זה לא המקרה בהרחבה של משרד התחבורה שאינו מפרט על דרכי אבטחת המידע שבידי ציי הרכב, על דרך העברת המידע למשרד התחבורה או מה יעשה ומי רשאי לראות את המידע במשרד כשזה יגיע לפתחו. כיצד זה שהפרטיות של כל אחד מאיתנו הפכה להיות ציבורית? כיצד החוק ממשיך בדרכו מבלי שנבחרי העם "מטרידים" את עצמם בתקופת לימוד או בירור העובדות לפני שהם מחליטים לפעול. ולא עצם ההחלטה היא העדות לבעיה, אלא העובדה לכך שאף אחד מאלו שהרימו את ידם בעד החוק (אז) ונראה שגם אלו שירימו את היד הפעם, לא מוטרד מהעובדה שאין שום נתונים שיצביעו על כך שהחוק באמת עזר במשהו. כרגיל הם יסתפקו בתשובה ש"אי אפשר לבדוק את זה כי אף אחד לא מרכז את הנתונים הללו" וימשיכו הלאה. אולי זה רק אני, אבל נראה לי הגיוני יותר שחברי ועדת הכלכלה ידרשו שמישהו תחילה יטרח וירכז נתונים בנושא, ויבדוק אם המדבקות המטופשות הללו בכלל עוזרות במשהו. בכל זאת מדובר במידע המבוסס על תלונות של נהגים אחרים ואולי גם בעלי אינטרס שונים ולא משוטרים או גורמי אכיפת חוק אחרים.

אולי אם ייבדק הנושא, יגלו חברי הוועדה כי המדבקות רק גורמות ליותר תאונות בשל נהגים "רודפי צדק" שדולקים אחרי הרכב ה"עבריין" ומחייגים בסלולר את מספרו תוך כדי נהיגה. להבדיל מהמדבקות המתחסדות שיעילותן מוטלת בספק, כבר הוכח ששימוש בסלולר, גם באמצעות דיבורית, הוא מהגורמים המשמעותיים ביותר להיסח דעת – וזה בתורו הוא מהגורמים העיקריים לתאונות דרכים.

אני בטוח שלציי הרכב הגדולים יש סטטיסטיקות מדויקות על כמות התאונות לפני ואחרי החלת התקנה, אבל על מי אני עובד? ספק אם משהו ביקש מהם לבוא ולהציג את נתוניהם בפני הוועדה המכובדת. את מגישי החוק הרי לא באמת מעניין מהן הדרכים היעילות ביותר להלחם בתאונות הדרכים, ואיך כדאי לנצל את המשאבים המוגבלים של כל הנוגעים בדבר. העיקר שיכתבו את שמם נכון בידיעה בעיתון כשהם אומרים "אם הצלחנו להציל ולו ילד אחד – זה שווה את הכל", וגם עליהם יגידו שהם נלחמים בתאונות הדרכים. כנראה שבישראל של היום, המילים חשובות הרבה יותר מהמעשים.