מחשבות חיוביות משתלטות על הראש בשעת הבוקר המוקדמת. המשימה הראשונה כבר מאחורי ואני רכוב עכשיו עם הפנים מזרחה למשימה העיקרית. הדרך לשם שקטה למדי, אבל אני דרוך. מביט לצדדים. מחפש מאין תבוא הצרה הבאה. אני משתדל שלא למשוך תשומת לב, שלא למשוך אש. מפלס את דרכי דרך תא השטח העוין, אל עבר המעלה הראשון. לא מהר מדי, לא לאט מדי. ההתקדמות משביעת רצון, עניין של עשר קטנות ואני כבר באיקס השני שלי להיום. לדעתי אני אקדים. הספק טוב אני חושב לעצמי. מחשבות אופטימיות של בוקר – אין להן זכות במקום הזה. התוצאה של ההסתננות הזו מיידית, רמת הערנות יורדת ואופוריה מסוכנת משתלטת עליי. אני באמת חושב שאלוהים ייתן לנו ליהנות מהבוקר השמשי הזה? כאן באמצע התופת הזו?
טאק. קלטו אותי. נעלו עליי. תפסו אותי. אני עוצר ומדדה לצד, רק בכדי לקלוט שמעבר לעיקול הימני שנח עד רגע לפני, והיווה מקום מושלם למארב, מונחים עוד כעשרה מחבריי החדשים שיורטו כמוני והוחבאו כדי לא לחשוף את המארב. פורק מהמכונה ומביט סביב. מגיש כמו באוטומט את הניירות שלי אליהם. אני לא מתנגד ולא צועק. אין לי כבר כל כך מה לעשות עכשיו. אני בידיים שלהם. מביט באחיי לצרה, מבטם מושפל, מלא בושה. גם הם, כמוני, צעדו לתוך המלכודת הזו מבלי לשים לב. לוחמים צעירים לצד שועלים עתירי צלקות. כח קטן מוסווה היטב ומאומן, הפתיע אותנו באמצע הציר. באמצע העיר. אני מנסה לחייך אליהם, אל אחיי החדשים, דרך העיניים. אין במה להתבייש. גם האריה הגדול, החזק והמתוחכם בג'ונגל, נופל למלכודת. זה לא אומר לגביו דבר...
"מה עכשיו?" אני שואל את השוטר. "אתה יודע למה עצרתי אותך". הוא ספק שואל, ספק קובע. אני משיב בשלילה והוא מסביר לי. "אנחנו מצילים חיים כאן", הוא אומר.
"את החיים של מי?" התעניינתיו.
"שלך", הוא אמר. ממש נוגע ללב העניין הזה של שוטרים שמצילים אזרחים ממוות.
האבירות לא פסה מהעולם כנראה (למרות שמעשי הרצח, הגניבה, האונס והמרמה כן...). ניסיתי להגיד לו שכמעט 20 שנה אני רוכב ברחובות האלו, מכיר אותם. יודע ממה להיזהר ומתי. מסביר לו שלפעמים לדו-גלגלי עדיף לעקוף משמאל ולא בין מדרכה לדלת שעלולה להיפתח. מסביר לו שבתוך הכרך החשיבה שלנו מצילה אותנו יום-יום.
צילום: תומר פדר
אבל יותר מהכל ועם כל הכבוד לעבודת הקודש, אם המטרה הייתה להציל את חיי האזרח, היה עדיף לעמוד במקום ביצוע העבירה ולמנוע אותה – ולהציל חיים כטענתו, מאשר להתבצר במחבוא ולקפוץ אחרי ביצוע העברה, אחרי שהרוכבים "מסכנים את חייהם וחיי הסובבים אותם". לא?!
אז זהו שלא. מעסיקיו של השוטר מוכרים לו את סיפור הצלת החיים והוא מגלגל אותו אלינו. אני לא קונה את זה. ב"עמדת הצלת הנפשות" המדוברת, עמדו סביבי כמעט 10 ניצולים טריים, כל אחד מהם שלשל לקופת המדינה קנס של 500 שקלים. למרות שכל אחד מהם עבר עבירה שסיכנה את חייו ודינה חמור, לאף אחד לא נשלל הרישיון, לאף אחד לא הוחרם הרכב, עם אף אחד מהאנשים שהיו סביבי לא מוצה הדין. ואני מדבר על עבריינים רציניים מאוד. פצצה מתקתקת. סכנה לציבור. סכנה ציבורית על שניים. געוואלד.
שלושה שוטרים רכובים עמדו שם. עוצרים אופנועים בלי הפסקה. עזבתי את המדרכה הכי עמוסה בתל אביב כשמאחורי ממשיכה המכונה לפעול. אין לי מושג כמה כסף ייצרו שלושת השוטרים באותה פינה באותו היום. עשרות אלפי שקלים נשמע לי הגיוני.
עשו לי טובה. תנו לי קנס, קחו את הכסף, אל תמכרו לי לוקשים.
התשלום פוגע בכיס, עצם התפיסה וההורדה פוגעת באגו, אבל סלט העובדות המעוותות, סיפורי הגבורה, והשליחות המאוסה, פשוט מעליבים את האינטיליגציה.
