אריאל אטום לג'ונתן, הבעלים הבריטי של גוש המתכת והקרבון היפיפה שבה אני ספון, לא יורד החיוך מהפנים. הוא שואל אותי אם אני כבר רוצה לרדת ואני מביט עליו בתדהמה. "אר יו קרייזי?". איזה לרדת. תמשיך, תמשיך! זו כבר ההקפה הלא-יודע-כמה שלנו במסלול הקטן בכוכב יאיר וג'ונתן, נהג מירוצים בעברו, כבר קלט את התוואי באופן מושלם. הוא מצא את ההילוך הנכון והקווים הנכונים ומצליח להביא את הטיל הקטן והכל-כך יפה הזה כמעט עד למקסימום שלו. מנוע ההונדה תאב הסל"ד שמאחורינו חשוף לחלוטין ומעביר את הויברציות והצליל היישר למרכזי השליטה במוח, מערבב לי ת'צורה בכוחות ג'י ודציבלים וכמעט מסתיר את צווחות הצמיגים ביציאות מהפניות. האטום דבוקה לאספלט, מקשה אחת הדוקה וצווחנית, ננהגת על הקצה בידי בעליה ושנינו מחייכים כמו ילדים קטנים במגרש המשחקים. אני מביט אל עבר נעליי ורואה את מוט ההגה מסתובב מצד לצד, את המתלים מתכווצים וחוזרים ואת האספלט נשאב לאחור בכל נגיעה בדוושת הכיף. זהו מסלול קומפקטי ואנחנו בטח לא נוסעים יותר מ-80 קמ"ש, אבל נכון להיום זה כל מה שיש בארצנו הקטנה. ג'ונתן מקווה לשנות זאת, ונסיעת החוויה הקצרה איתו הבהירה לי בדיוק עד כמה זה נחוץ. עתיד הספורט המוטורי בארץ אולי עדיין לא ברור, אבל אלו אנשים כמו ג'ונתן ומכוניות כמו האריאל אטום – שניהם לא ישראלים בעליל – שמעודדים אצלי את זיק המחשבה שאולי, רק אולי, זה עוד יקרה כאן, בקרוב.
ג'ונתן לוקסקשה לא לאהוב אנשים כמו ג'ונתן לוקס, שבגיל שבו הרב מתעניינים בריבית שצוברת הפנסיה, החליט לארוז את עצמו ואת אשתו באריאל אטום – רכב מרוץ עם לוחית רישוי הוא ההגדרה המדויקת ביותר – ולצאת למסע של 5,000 ק"מ מבריטניה לישראל. בלי גג, בלי ריפוד על המושבים, בלי מזגן ובלי שמץ מקום למטען. הכל בשם המטרה. והמטרות טובות – גיוס כסף לאוניברסיטת חיפה וגיוס תשומת לב לנושא הספורט המוטורי בארץ. "זו הסיבה שבחרתי באריאל אטום. זו מכונית שברור מיד שהיא לא אוטו רגיל, אלא מכונית מרוץ. אני עוקב מקרוב אחר התקדמות חוק הספורט המוטורי בישראל, והייתי רוצה לתרום לקידומו ככל האפשר. אני מקווה שזה יעזור".
מה נותר לנו להגיד? גם אנחנו מקווים – ואולי יום אחד נראה סוכנות של אריאל ברחוב המסגר (אם רק מישהו יצליח לשכנע את המחוקק שבאוטו הזה באמת שלא חייבים מזגן)...
