קיה סול חוצפה – או חוש הומור – אינם מקושרים בטבעיות לדרום-קוריאניים, אבל זו כנראה הייתה רוח הדברים כאשר
קיה חשפה בדטרויט 2006 מכונית תצוגה בשם סול. לא רק שמוזיקת ה"Soul" אמריקנית למהדרין, היא זכתה לתנופה הגדולה ביותר בעיר הזו, עם חברת מוטאון שכוכביה – סטיבי וונדר, דיאנה רוס ועוד רבים – כבשו את המצעדים.
לכאורה הייתה הסול עוד דוגמא לקרוסאוברים הערטילאיים שתעשיית הרכב אוהבת להשתעשע עימם. גורלה היה אמור להיות דומה לעשרות אבות טיפוס אחרים שסיימו את הקריירה במחסנים. אך קיה, כך האגדות, הייתה קשובה לקהל ולסוכנים האמריקניים. וכך בדטרויט 2007 הייתה הסול המכונית החשובה בעמדת קיה, למרות שכלל לא הוצגה. הסיבה הייתה ההצהרה שקיה תייצר את המכונית בזכות התגובות. באותן שנים, מכונית מיוחדת כזו נראתה בדיונית עבור קיה המשמימה. אבל כמעט שנתיים לאחר מכן, קוימה ההבטחה ובפריז 2008 הושקה הסול, שבישרה שבקיה לא צוחקים כאשר הם מדברים על כיוון חדש.
בדרך השתעשעה קיה עם גרסאות תצוגה כמו ה"סול ברנר", "סולסטר" ו"סול-דיבה". "הן הראו שיש כאן אופי ו'קוליות', ולקחו את הסול למקום אחר" סיפר פיטר שרייר, ראש מחלקת העיצוב שהגיע מקבוצת פולקסווגן. הוא לא הספיק לעבוד ממש על הסול, אך רכבי התצוגה והסבכה היו דרכו לתרום להפיכתה ל'קולית'. "עבור קיה מדובר באייקון, כי אין מכונית כזו בעולם. היא עוזרת לנו כי היא תופסת תשומת לב ומעלה את קיה לדיון. יש אנשים שאוהבים ויש שלא, אבל היא מושכת אנשים למותג שלנו. היא מעין מכונית דגל עבורנו", הסביר שרייר את חשיבותה.
צילום: תומר פדר הגעת הסול המקורית לארץ התעכבה למרבה הצער, אבל המחודשת, שאך נחשפה בפרנקפורט, נחתה בזריזות. ולכן כשנה אחרי
שהושקה הסול בארץ התייצבה כאן, בתחילת השנה,
מהדורה מחודשת. עם כל כך הרבה שבחים ידעו במחלקת העיצוב על מה צריך לשמור. השינויים אינם מועטים, אבל הם אינם פוגעים במראה המוצלח אלא רק מחזקים את הרושם. כך יחידות התאורה המחוזקות ב-LED לטובת המודרניזם, הפגושים המגודלים ופנסי הערפל המעודכנים שיוצרים תחושה כוחנית יותר, וכך השבכה וידיות הדלתות. הסול נראית אפילו יותר אופנתית וקצת יותר שטחית מבלי לתת לזה לעלות לה לראש.
אחת ההפתעות הנעימות שמכינה
קיה סול המחודשת מגיעה עם פתיחת הדלת (למרות תחושה מעט חלולה). זה מתחיל במפתח חכם שמזהה קרבה וממשיך אל סביבת הנהג שנהנית מעושר וססגוניות. קבלת הפנים הזו לא בדיוק צפויה ברכב עממי שכזה. מכונית ההדגמה לבשה שילוב נאה בין שחור לבז' "מוקרם", שפיאר חלקים מהריפוד ומצא דרכו גם לדלתות. המרכז מאכלס מערכת שמע נאה ובקרת אקלים חדשה שמוסיפה לרושם הכללי, שמצליח להיות צעיר ואופנתי מבלי לגלוש לרעשנות ו"התאמצות". התחושה בתא איכותית למרות שהפלסטיקה אינה רכה. חבל שמנוף פתיחת מיכל הדלק נראה ארכאי, שתפעול המחשב אינו נוח, ושלא את כל פתחי האוורור ניתן לסגור. קשה גם לא לתהות מדוע אין כיוון לעוצמת תאורת המחוונים.
צילום: תומר פדר תנוחת הנהיגה מוצלחת לנמוכים אבל קצת פחות לגבוהים, אולם המושבים אינם נוחים במיוחד. מאחור מציעה הסול מרחב מצוין, בייחוד לראש ולרוחב (יתרון אמיתי למי שצריך לארוז שם שלושה מושבי בטיחות – או ילדים מתבגרים) וקצת פחות לרגליים. רק תא המטען ממשיך להיראות מצומק. בקיה אמנם מספרים שהוא גדל ל-340 ליטר, אבל הוא קצר מדי וחלק גדול מהגובה נגזל על ידי הרצפה הכפולה, שאומנם כוללת תאי אכסון שימושיים, אך לא משאירה מקום להובלת חפצים גדולים. לפחות כעת יש כיסוי למטען.
עושה את ההבדלהשינוי הגדול בסול המחודשת חבוי בחרטום, שמאכלס כעת גרסה מתקדמת למנוע ה-1.6 ליטר של קונצרן יונדאי. זו כוללת תזמון משתנה והזרקה ישירה (כמו בוולוסטר), אך משודכת לתיבה אוטומטית פלנטרית עם 6 הילוכים במקום 4 בעבר. על הנייר מדובר בשינוי מהותי עם 140 כ"ס לעומת 126 בעבר, מומנט שצמח ל-17 קג"מ ב-4,850 סל"ד ותאוצה ל-100 קמ"ש שקוצרה בשנייה ל10 שניות. בנוסף חיווי החיסכון הפך למצב "אקטיבי" שמשפיע גם על המצערת והחלפות ההילוכים. בניגוד למערכות דומות בכלים אירופאים השינוי בתחושה אינו מהותי ובולט בעיקר בהשהיית הורדת הילוך ב"חצי מצערת".
והכוח? לחיצה על המצערת והשינוי ברור. הסול זריזה מבעבר ובייחוד זורמת יותר, בזכות התיבה. ואולם לא בכל מצב התחושה מהירה במיוחד והסיבה ששיאי ההספק והמומנט מושגים בסל"ד גבוה – 6,300 ו-4,850 בהתאמה. זה אומר שבמקרים מסוימים (בייחוד בעליות) צריך לאמץ את החטיבה הדרום-קוריאנית לסל"ד גבוה ושם התזמורת רועשת – ולא בצלילי מוזיקת הנשמה הערבים. גם בהאצות רגועות ותנועה יומיומית המנוע אינו שקט במיוחד – כמעט תמיד מורגש שהוא נמצא שם. לכך יש לצרף בידוד לא מספק של רעשי כביש ורוח וגם מערכת מיזוג שנשמעת לכדי רכב שלא נמנה על החרישיים בחבורה.
צריכת הדלק נעה בין 12.5 ק"מ לליטר בנסיעה רגועה ל-9.2 תחת עומס. לא רע (אבל גם לא מבריק) אך מיכל דלק מצומק – 48 ליטרים – מגביל את הטווח.
צילום: תומר פדר כבר ביציאה ממתחם המסגר מייצר ההגה תחושה מלאכותית מדי. יש מעין מדרגת קושי בין קו ישר להפניה, שחצייתה מביאה להפניה מהירה מהצפוי ולא מדויקת. זה מפריע על הכביש המהיר שם, יחד עם יציבות כיוונית לא מבריקה, התחושה היא שצריך להשגיח על כיוון המכונית. דווקא בכביש מעוקל מקבל ההגה משקל נכון יותר ופעולה נעימה. מעבר לכך ההתנהגות בטוחה עם תת-היגוי צפוי ואחוריים שאינם ששים במיוחד להדק קו. חבל שמערכות העזר – ה-ABS ובקרת היציבות – מייצרות תחושה היסטרית. הן דאגניות ומוטרדות יותר מחותנת פולנית, ונוטות להתערב ללא צורך ולכן קצת מלחיצות (ואולי האשמה באחיזה שמייצרים צמיגי הנקסן P6601). גם הבלמים אינם נוסכי ביטחון. הם מעט נרפים והיציבות הכיוונית בעצירה (בייחוד בשילוב מורד או הפניה) אינה מרשימה.
נוחות הנסיעה בסול המקורית הייתה אחת מנקודות התורפה שלה, ונראה שבקיה הצליחו לשפרה. ואולם היא עדיין בינונית. שניות ראשונות בסביבה אורבאנית מביאות אופטימיות בשל יכולת לספוג מפגעים קלים. ואולם בורות, תלאי אספלט מורכבים ושיבושים גדולים מקשים עליה ומביאים רעשי מתלים. גם מחוץ לעיר היא נוטה לנוע מדי על שיבושים גדולים וגלים.
סיכוםאני אוהב מכוניות מיוחדות, במיוחד כאלה שמצליחות לסובב ראש ולהראות אופנתיות, מבלי לגבות מחיר – והסול היא כזו. בינינו, יש רק מעט מתחרות שנותנות אווירה כה מיוחדת ואבזור כה נדיב במחיר נמוך מזה של משפחתית אפרורית. אז נכון, היא אינה מושלמת, בגלל נוחות הנסיעה, העידון הכללי ותא המטען המתחכם. אבל בסופו של דבר אני מוכן לסלוח לה על כך.
ואם בא לכם לנסות משהו קצת שונה מהעדר המשפחתי, ועם יתרונות מובהקים למשפחה העירונית בזכות הגובה והרוחב הפנימי, יש כאן אופציה שהיא בפירוש מעניינת.
