זה היה צפוי שאחרי הבום של מכוניות המיני הזולות, תתגבש קבוצת סופרמיני שתסתער על החלל שנפער באזור ה-70,000-80,000 שקלים. קראו לזה כוחות השוק או סתם היגיון, אבל בורות סופם להתמלא וזה מה שמתרחש כרגע בארץ. הבחירה דווקא בגרסאות הידניות אינה מקרית – כאן קל ליבואנים לוותר על ציי הרכב שמעדיפים אוטומט וליצור תמחור שלא לוקח בחשבון את הצורך להציע הנחה לציי הרכב. וכמובן שהתיבה הידנית (שזולה יותר בעצמה וגם מאפשרת דירוג ירוק טוב יותר, שחוסך במיסים) מוזילה את המחיר גם היא. הקבוצה שהוקמה דווקא על ידי רנו עם הקליאו כבר כוללת היצע לא מבוטל עם סיאט, פיאט, סקודה, קיה ופיג'ו כאשר שברולט, יונדאי וסוזוקי לוטשים עין.
וכעת מגיעה תורה של דלק מוטורס לשפוך בנזין למדורה. לפיאסטה לקח זמן להגיע ולהתניע בארץ בגלל מחיר יקר יחסית, והנה בדרך פלא
הצליחו בפורד לייצר מחיר של 75,000 שקלים – גבוה אך במעט משל הקליאו והפאביה. כדרכה של היבואנית, כאן לא מדובר במבצע. וכיוון שזו מהקטנות החביבות עלינו, אצנו לבדוק.
נפגשים"נו, אז על מה מוותרים?" שואל ה"חאלבי" שבי (שזה כמו פולני רק עם חיוך). הרשימה לא קצרה וכוללת את פנסי הערפל, בקרת האקלים, התפעול החשמלי לחלונות מאחור, מחשב הדרך ואפשרות כיוון גובה מושב הנהג, אבל במציאות רב החוסרים לא כל כך מפריעים. מערכת השמע עם התפעול מההגה נותרה (ואף קיבלה חיבור USB), וכמוה שבע כריות האוויר. ההבדל הגדול הוא מנוע ה-1.25 ליטר, 82 כ"ס, שמחליף את ה-1.4 96 כ"ס שבגרסה האוטומטית – וכמובן, התיבה הידנית.
לכבוד המפגש לבשה הפיאסטה אדום לוהט, שמביא ניחוח צעיר לעיצוב הנאה ולוכד את העין. לקח לפורד יותר משלושה עשורים, וחמישה דורות של פיאסטות, כדי להבין את מה שכולם ידעו – אפשר לייצר מכונית קטנה ומושכת. תחת שרביט הקסמים של מרטין סמית', ראש מחלקת העיצוב שנגנב מאופל, הם יצרו מכונית שגם ארבע שנים לאחר הצגתה היא עדיין מהנאות בקבוצה – צעירה וספורטיבית, מסוגננת ואלגנטית. ובקונטקסט הזה, ידיות הפתיחה השחורות בגרסה הידנית קצת בולטות ומפריעות, יותר מהיעדר פנסי ערפל או מכך שבתי המראות לובשים שחור. לא נורא.
למרות שלכאורה רמת הגימור נמוכה יותר, הרי שגם מבפנים שומרת הפיאסטה על האווירה הנעימה ורחוקה מלהקרין פשטות. כרגיל המחוונים המחודדים ומתגי השליטה במערכת השמע, שמעוצבים בהשראה סלולארית, לוכדים את העין. וגם כאן ניכרים ניסיונות לחסוך בחלקים התחתונים של סביבת הנהג. איכות הפלסטיקה כאן וגם מתגי השליטה במערך המיזוג אינם מרשימים. עם זאת ריפוד המושבים דווקא נאה יותר.
הופעתנו לגלות עד כמה היעדר האפשרות לכיוון גובה המושב הפריע. לגבוהים כמו גיא המושב היה גבוה מדי. למיניאטורות כמוני הוא היה נמוך וגרם שארגיש שהדוושות רחוקות או שההגה קרוב. חבל כי תנוחת הנהיגה בגרסה המצוידת הייתה טובה. גם המושב אינו נוח במיוחד.
צילום: תומר פדר נוסטלגיה היא משכרת – אך גם משקרת. ובכל זאת אני זוכר היטב את המפגש הראשון עם מנוע ה-1.25 ליטר שפיתחה
פורד עם ימאהה. הוא כונה זטא והפך בהמשך לזיטק SE כי לנצ'יה איימה בתביעה. על הכבישים הפתלתלים והצרים שלחופי קורנוול הבריטית לא יכולתי למחוק את החיוך כאשר נהגתי בדור הרביעי של הפיאסטה. המנוע היה מהסיבות לכך. צריך להבין שבאותן שנים הקשר בארץ בין פורד להנאה ויכולת דינאמית נראה דמיוני יותר מהופעה של אחמדינג'אד במועדון במתחם הבורסה.
פורד פיאסטה ההיא הייתה מהראשונות לשנות את הדימוי האפרורי של כחולי המדים.
מאז חלפו 16 שנים ושנינו גדלנו ועלינו במשקל. אני מנחש שגם תקנות זיהום האוויר המחמירות לא הועילו.
המנוע הקטן עדיין נעים ושקט, אבל למרות שהוא מייצר 82 כ"ס (לעומת 75 כ"ס בעבר) ומזנק ל-100 קמ"ש בזמן קצר מהגרסה האוטומטית (13.3 שניות), הוא מרגיש מעט חלש. הוא אינו שופע כח בסל"ד נמוך, כמו שרומז שיא המומנט – 11.1 קג"מ – שמושג ב-4,500 סל"ד, ומחוץ לעיר יש צורך לעבוד עם תיבת ההילוכים. בעליות צריך למשוך את המנוע לסל"ד גבוה ולתכנן עקיפות בקפידה. המנוע אמנם מתעורר מעל אזור ה–4,000 ובפירוש מרגיש חי יותר, אולם גם שם הוא אינו נלהב.
בעיר המצב טוב יותר והפיאסטה אינה מרגישה איטית. ואולם גם כאן קשה לשייט בהילוכים גבוהים ויש צורך להפעיל לא מעט את הבורר הנעים. למרבה המזל המנוע לא רועש תחת עומס, ולכן גם העובדה שיחסי ההעברה קצרים יחסית אינם מפריעה.
צריכת הדלק תחת עומס עמדה על 11.3 ק"מ לליטר (בגלל הצורך לאמץ את המנוע) ואולם בשיוט הגענו ל-19 ק"מ לליטר. בסופו של דבר ממוצע של 14.5 ק"מ לליטר הוא בהחלט נאה.
מבחינת התנהגות אין חדש, ובגרסה זו הפיאסטה מרגישה אפילו יותר קלילה וזריזה. התגובות המהירות להפניית ההגה מעלות חיוך, והיא מגיבה באופן מהנה להעברות משקל. היכולת הגבוהה ורמת התקשורת והביטחון אומרות שקל לשמור על קצב בכביש מפותל למרות היעדר כח.
כרגיל בפורד ההתנהגות לא באה על חשבון הנוחות הטובה. יש תחושה רכה, עם רכינת מרכב ולפעמים גם נדנוד קל, אבל הכל במידה. והכל מלווה בתחושה נעימה ועידון כללי גם על כבישים מהירים.
סיכוםכבר התרגלנו לכך שהפיאסטה זוכה במחמאות למרות מחסור בשרירים. זה קרה בגרסה האוטומטית וקורה שוב כאן.
היא לא הזריזה או המרווחת בקבוצתה, אבל היופי, האופי, האווירה והיכולת מצליחים שוב לקסום לנו. היא לא מרגישה פשוטה או מוזלת והיא נעימה ומודרנית מרוב המתחרות. נכון, היא מעט יקרה מהן אבל התחושה היא שהפער כדאי. 
