הסיפור שזכה במקום השלישי בתחרות הסיפורים "רוחות מסע" על שמו של טל שביט, מחלוצי עיתונאות הרכב בישראל, שנהרג בתאונת דרכים בשנה שעברה. בעבר פורסמו סיפוריהם של דדי פלינט, "
הנסיעה האחרונה", שזכה במקום הראשון בתחרות, ושל גולן פריד, "
קדם טירונות אלפינית" שזכה במקום השני.
מעולם לא פגשתי את תומר. בדיעבד, גיליתי שהייתי ילד בן 12 או 13 כשנהרג. מעט משונה להיות חייב הרבה כל כך, לאדם אחד שמעולם לא הכרתי, שהתוודעתי לקיומו רק אחרי שנתן לי כל כך הרבה.
איתי היה ידיד נפש שלי עוד מהגן. לאחר השחרור מהצבא בחר לגור בקיבוץ עין גדי, בתור במב"ח. שפה מוזרה יש להם, לקיבוצניקים, וכך הם מכנים את הצעירים שמגיעים כדי לגור, לעבוד, להביט בשמיים זרועי הכוכבים ולקוות שיום אחד ייתקלו בנמר המסתורי המשוטט פרא בין נקיקי מדבר יהודה.
באחד הביקורים שלי אצל איתי צלצל הטלפון שלו. "לא משהו מיוחד. בא אלי חבר מפתח תקווה. לתומר? אוקיי. אני אביא גיטרה". וכך לקחנו גיטרה ובקבוק מים והלכנו. הקיבוצניקים לא הולכים לשבת על הספסל הקבוע מחוץ לגדר הקיבוץ, סמוך לאנדרטה לזכרו, משקיף על נחל דוד. הם – בשפתם המיוחדת – "הולכים לתומר".
רק שעה או שעתיים ישבנו אצל תומר. ניגנו בגיטרה והבטנו בשמש העושה את דרכה מערבה אל מעבר לרכס. לאחר מכן חזרנו לחדרו של איתי, הכנו ארוחת ערב קלה והלכנו לישון מוקדם, כדי לקום בבוקר ולהספיק להגיע למסלול שבנחל דרגה לפני עומס המטיילים.
השנים עברו. הגיעו הטיול למזרח והלימודים ומקום העבודה המסודר עם אורות הניאון וחולצות הכפתורים וקרן ההשתלמות. איתי חזר לפתח-תקווה, אחר כך עבר לרחובות, והקשר בינינו התרופף עד שכמעט וניתק.
עין גדי היה כבר זיכרון מרוחק.
והיה האופנוע. חברו הטוב ביותר של האדם המתבונן. המכונה אשר לוחשת לך במתיקות ביום שבת בשש בבוקר, מזכירה שכבר עבר שבוע שלם, שהיא מתגעגעת למרחבים. פתאום קם אדם, מדליק את השמש, עוטה עליו מעיל וכפפות, קסדה ומגפיים, לוקח איתו בקבוק מים, ספר ותפוח. מעביר יד רכה על מיכל הדלק. בודק את האוויר בצמיגים. מוליך את האופנוע הדומם מן החנייה אל הרחוב, כדי לא להפריע את מנוחת השכנים. לחיצה קלה על המתג. והנה רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים. תקתוק על רגלית ההילוכים, והמכונה מזנקת.
חולף על פני כבישי רמלה, בואכה בית החרושת למלט. עובר את הטנקים של לטרון. מטפס לגן העדן – כבישי נס הרים ממזרח לבית שמש. הרכיבה על האופנוע דומה למדיטציה. שם, גם שם, הגוף והנפש מרוכזים ברגע הזה, בכאן ועכשיו, בכל נשימה ובכל תנועה של שריר. ומתוך הריכוז הזה, בסתירה לכל היגיון, המחשבה הופכת צלולה ובהירה. זה המסלול שבחרתי לי? נגיעות של התרוממות בכבישי עמק האלה, מוקפות בשגרה של אורות ניאון וקבצי אקסל? האם הפחד מניע אותי? פוחד לעזוב את המוכר, פוחד מהבדידות של הפריפריה, פוחד להיכנס לסיבוב בהטיה חריפה מדי, שמא אגיע אל גבול האחיזה ואסחף, חסר אונים, עד למפגש מכלה עם גדר הבטיחות? או עם עצמי?
כנראה שהרהרתי יותר מדי. זוהי בהחלט ירושלים. השלטים מציעים לבחור בין ג'חנון לקפה, בין המושבה הגרמנית לעמק רפאים, בין תל אביב לים המלח. זיכרון מתוק של ריח האבק והמלח נישא מעמקי התודעה אל היד האוחזת במצערת. הילוך שישי, הרגליים חובקות את מיכל הדלק בחוזקה, ירושלים כבר מאחורי.
התוכנית מתבשלת עם העצירה להתרעננות בצומת לידו: טיול מגן-עדן לגן עדן. מפיתולי נס הרים לעיקולי סדום. גם העורף מתחיל להתבשל. רוברט מ. פירסינג כתב על כך והזהיר אותנו, את חבריו על שני גלגלים, אבל בין מגיני הברכיים וחטיפי האנרגיה אני מגלה ששכחתי את קרם ההגנה.
השלט בכניסה לקיבוץ מכה בי. עין גדי! סתם עוד שם במפה, שהפך למוקד משיכה לכמה שנים, וחזר לאלמוניותו אחרי שאיתי עזב אותו. יד ימין אוחזת בבלם בעדינות, מהדקת אותו רק עוד קצת בכל שבריר שנייה. רגל ימין מצטרפת. מבט במראה. הילוך רביעי. הילוך שני. איתות. עצירה. השער פתוח. מגרש החניה ריק למחצה.
מנער את ראשי, מדמיין לי שיער ארוך ובהיר של כוכב-רוק המתנופף ברוח הקלושה. משאיר את המעיל והכפפות להתייבש. כאן, בקיבוץ, אני בטוח שאף אחד לא יגע בהם. משוכנע שאם יפלו על הארץ, יימצא עובר האורח שירים אותם ויניחם בחזרה על הכידון. אחווה של אנשי המדבריות.
ההליכה בין שבילי הקיבוץ עם המגף הכבד איטית ומסורבלת. הגב והצוואר שולחים תזכורת מכאיבה לקיומם. הנה מבנה הבטון העגול. הנה הגדר. הנה השער הקטן!
שלום תומר.
עברו כמה שנים מאז שהייתי אצלך.
קצת שכחתי מקיומך, למען האמת.
קול דממה דקה.
שואף לקרבי את אותו האוויר ששאפו לפני הנזירים והנמרים.
מלטף בעיני את חמוקי ההרים.
מתבונן.
הגזמתי. נשאבתי. נסחפתי. שכחתי. הזנחתי.
ואני צריך אהבה חדשה. שתעיר אותי.
לחזור לנגן.
להתחיל לכתוב.
לחיות בזמן שאני חי, לא בין הטיפות.
רצוף, ולא בנקודות.
להשיב את האיזון העדין שהופר.
המעיל והכפפות מחכים לי היכן שהשארתי אותם.
אני מוותר על עיקולי סדום וחוזר למרכז בתחושה טהורה של גילוי, של סיפוק.
חיפוש קצר בגוגל מגלה לי מיהו תומר. כמה חודשים אחר כך אכתוב את הסיפור הראשון שלי. אחר כך את השיר הראשון. יגיע גם שיר שאכתוב, ואקדיש לזכרו.
צילום: עידו גנור לא עוד מתבונן.
הפכתי למתעד. לרושם.
המנחה שלי בסדנת הכתיבה יאמר שיש לי כישרון ללכוד את הרגע באמצעות המילה.
וישנו החוב.
תומר, שהביקור אצלו חשף בי תשוקה רדומה לעיפרון, אהבה אצורה לדף וצורך כמוס לאחד ביניהם בכוחו של מבט סקרן בשצף החיים. שבזכותו מצאתי את האהבה החדשה הזו, לה כל כך הייתי זקוק. שזעזע את עולמי לרגע אחד קטן, והסיט אותו אל המסלול שכלל לא ידעתי שאני מחפש.
תומר, אותו בן משק, שנהרג בתאונה. שלמד פילוסופיה בשביל העניין וניגן בפסנתר והאזין למוסיקה והקדיש שנה מחייו כשנת שירות בקיבוץ חולית. שככל שהעמקתי וקראתי עליו באתרי האינטרנט של הקיבוץ ושל המרוץ לזכרו, הרגשתי קשור אליו יותר.
האם עלי לפרוע את החוב?
וכיצד פורעים חוב כלפי המתים?
האם אפשר לפנות למשפחתו של בחור שנהרג לפני שש-עשרה שנה ולספר לה על תחושותיי? באיזו זכות אפשר להפקיע מאדם את האבל הפרטי שלו, את זכר יקירו? להנציח אותו בלי שהתבקשתי?
שבת בבוקר. המדפסת פולטת דף נייר עם השיר שנכתב לזכרו. הדיו מתייבש לאיטו ובינתיים ההכנות נמשכות: המגפיים, הכפפות, בקבוק המים והתפוח. דף הנייר עם השיר נחתם במעטפה ומונח בכיס המעיל. קרם הגנה נמשח על העורף.
היציאה הפעם לא מפתח תקווה, אלא מהדירה ששכרתי בתל אביב, ליד פארק הירקון, אליו אני צועד עם הכלבה בערבים כדי להתבונן, לתעד, לכתוב.
תקתוק על רגלית ההילוכים. עולה על איילון, חולף על פני נמל התעופה. מוותר על רכיבה בכבישי נס הרים. הפעם המטרה ידועה מראש: המעטפה תונח על גבי האנדרטה, מתחת לאבן. תושאר כרמז, או מחווה. אולי תימצא על ידי קרוב משפחה, אולי על ידי בן משק או במב"ח. אולי תן משוטט ירחרח אותה בסקרנות.
אין צורך להיכנס לירושלים. מערכת הגשרים מנתבת אותי, השילוט מספר היכן הכביש למעלה אדומים. תפוח בצומת לידו. נסיעה איטית במחסום הצבאי ליד מצפה שלם. שלט. יד על הבלם, איתות, שער, חניה.
לשווא אני עומד ליד האנדרטה. הלב פועם, ההתרגשות מציפה אותי, תחושת החוב כבדה, אולם היד מסרבת להוציא את המעטפה מן הכיס. תחושה של זרות, של פלישה למרחב פרטי. טעם מר בשפתיים.
גם היום לא אגיע לסדום. אחזור לתל אביב מובס. אתהה מתי יתפח החוב כל כך, יציק כל כך, עד שיישבר המחסום ואעזור אומץ להגיד לאביו, לאמו, לאחיו: "תומר הוא גם שלי. הוא חשוב גם לי. הוא השפיע גם עלי. גם אני אוהב אותו".
המעטפה ההיא עוד מחכה, מונחת באחת המגירות.
ממתינה עד שיישבר המחסום, וייפרע החוב.
צילום: עידו גנור
השיר שנכתב לזכרו של תומר רוןיצוין ששיר זה פורסם בעבר ולא נכתב במיוחד עבור "רוחות מסע"
רוח / "המתבונן"
מאי 2011
לזכרו של תומר רון, בן קיבוץ עין גדי
הֶמְיַת הָרוּחַ בְּאָזְנֶיהָ
פּוֹסַעַת יְחֵפָה בִּשְׁבִילֵי הַקִּבּוּץ
שׁוֹלַחַת חִיּוּכִים לַשְּׁכֵנִים
מַפְרִיחָה נְשִׁיקוֹת לַיְּלָדִים
כְּמוֹ מֵרַחֶפֶת עַל הַדֶּשֶׁא הָרָטֹב
הַלְמוּת הָרוּחַ בְּחַלּוֹנָהּ
מְסֻגֶּרֶת בְּחַדְרָהּ
מְחַכָּה, חַסְרַת סַבְלָנוּת
לִשְׁעַת הַשְּׁקִיעָה
שְׁרִיקַת הָרוּחַ בְּעַלְוַת הָעֵץ
מְמַהֶרֶת
צְעָדֶיהָ נְחוּשִׁים
הַגִּיטָרָה עַל כְּתֵפָהּ
שָׂמָה פְּעָמֶיהָ אֶל הָאַנְדַרְטָה
לְחִישַׁת הָרוּחַ בְּשַׂעֲרָה
מִתְיַשֶּׁבֶת
הַגַּעְגּוּעַ אֵלָיו כְּמוֹ הָפַךְ לְהֶרְגֵּל
זָכְרוּ הַמְּרֻחָק הוּמַר בְּטֶּקֶס
שְׁתִיקַת הָרוּחַ בַּסְּלָעִים
פּוֹרֶטֶת
רֶטֶט הַמֵּיתָרִים – כְּמוֹ קַדִּישׁ
מְבַכֶּה אֶת לֶכְתוֹ בְּטֶרֶם עֵת
סַעֲרַת הָרוּחַ בִּשְׁמֵי הַסְּתָו
חוֹזֶרֶת לְחַדְרָהּ
בְּפַעַם הָאֶלֶף
בִּלְעָדָיו
