אודי קוואטרו
מעניין שדווקא בחודש זה, התלונן בפני קורא ותיק ש"אוטו" כבר לא מה שהיה פעם, שחסרות לו כתבתו מלאות רגש ואדרנלין. עניתי מה שעניתי והסכמנו שאת גיבורי נערותו, אברהם פורת וטל שביט, קשה להחליף, זאת למרות שהדור הצעיר באוטו לא מורכב מ"ביצים רכות". גם העובדה שהוא, הקורא, כבר בשנת ה-30 לחייו תורמת אולי לכך שהוא אינו נוח להתלהב כפי שהיה לפני למעלה מעשור.
צילום: תומר פדר, יצרן
אחרי שעברנו מעל המשוכה הזו, נזכרתי גם בשיחה פילוסופית אותה ערכתי עם טל שביט מספר חודשים לפני שנהרג, "המכוניות של היום איבדו את האופי המיוחד שלהם – בעיקר זה שאופיין על ידי ארץ המוצא" אמר טל. והוא (כרגיל) צדק. קל היה להתלהב מנוחות צרפתית, אופי איטלקי, רכות אמריקנית, מצוינות גרמנית או יעילות אפורה ואמינה מיפן – קשה יותר להסביר את ההבדלים הדקים מאוד שמפרידים בין
יונדאי i35 ל
מאזדה 3, או מה בדיוק היתרון או חסרון של אלו מול סיטרואן או על משפחת פולקסווגן המורחבת (סקודה, סיאט). "הן איבדו גם הרבה מיכולת הריגוש" הוסיף טל. גם בזאת הסכמנו. חקיקה מסיבית ולחץ ציבורי וממשלתי, הכריח את יצרניות הרכב לשים דגש על בטיחות וצריכת דלק – ולאו דווקא על "ריגושים", מה גם שחלק מהמאמץ למכוניות בטוחות וחסכניות יותר מגיע על חשבון התחושות. כך למשל, הצורך לחסוך בדלק הביא לעולם את ההגה החשמלי ואת הגיר הרובוטי בעוד שהשאיפה לבטיחות העלתה את משקל המכוניות, והוסיפה להן שכלולים אלקטרונים המונעים החלקות בלתי רצוניות ורצוניות ומנטרלות את אלמנט הפחד, ההכרחי כל כך להתזה של אדרנלין לדם.
צילום: תומר פדר, יצרן ולא מדובר כאן רק במכוניות משפחתיות אלא גם במכוניות ספורטיביות בנשמתן. קחו למשל את
פורשה 911 החדשה, זו שאת השקתה
תיארתי לפני כאן באתר (וביתר הרחבה בגיליון 310). זו ה-911 המהירה, החסכונית והמתוחכמת ביותר בהיסטוריה הארוכה שלה. על כביש ציבורי תוכלו לנהוג אותה מהר יותר מכל מכונית שהייתה לכם בעבר (בהנחה שלא הייתה בידכם מכונית-על) וכמעט שלא תזכו לציוץ מצמיגיה. את יכולותיה האמיתיות היא תציג בפניכם רק על מסלול מרוצים. ובכל זאת גם על כביש ציבורי אי אפשר שלא להתרגש ממנה – אלא שזה ריגוש מסוג אחר, אלמנט הפחד מתחלף בתענוג אחר, תענוג של נהיגה ביצירה טכנולוגית מהממת שיודעת לחפות על החוסר שיש לך הנהג (או לי במקרה זה) בנהיגה.
"גם קוף יכול לנצח מרוצים במכונית הזו" אמר וולטר רוהל, נהג הראלי האגדי, בהתייחסו לאודי קוואטרו. היום, זה אותו וולטר שעומד מאחורי כיול מכונית עם מנוע אחורי והנעה אחורית שגם קוף יכול להרגיש בה כמו שומאכר. רק שאותו ה"קוף", (אני לצורך העניין) שפוחד פחות מנשיכתה של ה-911 הזו, מתקשה להעביר את הריגוש השונה הזה לקוראים. אני בטוח שדור הכתבים הבא, שנולד למושבי מכוניות יציבות ובטוחות יותר, לומד וילמד להעביר גם ריגושים אלו לקוראים. בינתיים, מי שמחפש ריגוש מהסוג הישן יותר, יואיל ויכנס למכונית ישנה יותר – והיא לא חייבת להיות קורבט, ילחץ עם רגל כבדה על הגז, יזרוק תחת לכל כיוון ויתרגש מאוד. אני עשיתי את זה לא מזמן על חיפושית ישנה. היה גדול!
