אני בטוח שחלק גדול מכם זוכר בדיוק את הרגע ההוא לפני שנה, בו נודע לכם על מותו של טל שביט. ככה אנחנו כנראה מגיבים מול טראומה גדולה, המוח מצלם בפרוטרוט את האופן והרגע בו קיבלנו את השוק, ומריץ רגע זה שוב ושוב בזיכרוננו, כאילו הזיכרון של הרגע יחליף ויעמעם במשהו את כאב האובדן. וגם אני, זוכר כאילו זה היה היום את שיחת הטלפון שתפסה אותי בין האולמות השונים של תערוכת הרכב בז'נבה. זה היה הלל פוסק, קולו, שגם ברגעי שמחה נשמע מיוסר, בישר רעות. מה קרה שאלתי בחדות. זה טל שביט ענה. אני עדיין לא תפשתי. אופנוע? כן. כמה רע? אני מצטער ענה הילל, הוא...נהרג. אלף שאלות רציתי לשאול – ולא שאלתי. תודה אמרתי בשקט וניתקתי. בדקות שאחרי ישבתי וניסיתי לארגן את מחשבותיי. ואז קמתי ויצאתי מהתערוכה. לא רציתי לפגוש באלי שאולי, היו עדיין עשרות פגישות לפניו.
צילום: תומר פדר
היה קר בז'נבה, קר מאוד. דמעות ערפלו את ראייתי. עצרתי בצד, צלצלתי למערכת והכתבתי את ההודעה עבור האתר. אחרי כן כיביתי את הסלולרי ונסעתי לבית המלון. שם התפניתי להשיב לעשרות הטלפונים ולגלוש לאתרים הישראלים על מנת להתעדכן. לישראל חזרתי ביום המחרת, ונדהמתי מכמות הכתבות והשידורים שעסקו בטל ובעיקר במותו. אז כבר היה לי ברור שמסע הלוויה של טל שביט לא ידמה לשום דבר שהיה לפניו בישראל. וכך גם היה. רוכבי האופנועים הגיעו באלפיהם, חלקם לא פגשו כלל באיש, ובאו ללוות את האגדה, את הגורו של רוכבי האופנוענים בישראל. הם רכבו בדממה ובסדר מופתי עד לקיבוץ מעברות, שם נטמן טל, וספדו למורם ורבם ברעם אגזוזים שהחריד את שערי השמיים. ואנחנו, אלו שהכרנו גם את האיש מאחורי האגדה, חסרים אותו כבר שנה תמימה. חסרים את החיוך, הידע האין סופי באינספור של תחומים, השיחות על מכוניות ואופנועים, בישול וספורט, פילוסופיה וצבא, על מה לא בעצם. וחסרים אפילו הויכוחים האינסופיים, בהם טל לא היה מסתפק בהודאת בר הפלוגתא בצדקתו, אלא ממשיך ומבקש הסבר מדויק מדוע הוא, טל, צודק ולא האומלל שהעז לחלוק עליו. והאמינו לי, אין כמו ויכוח עם מתמודד ראוי לחידוד מוחו של אדם.
צילום: תומר פדר חלפה שנה, ואני עדיין מדמה לראות את גופו הצנום והגבוה של טל מסתובב במשרדי אוטו, גוחן על צגי המחשב, עובר על צילומים, מעביר את הנחיותיו לגרפיקה. חלפה שנה ואני חושב על טל בכל פעם בו אני מוסיף כוסברה לתבשיל ונזכר באדם שגילה לי את נפלאותיה.
פורסם לראשונה בגיליון 313
