בית המשפט העליון, קבע בעבר, כי: "הדוקטרינה של העבירה ה'נמשכת' מתייחסת לעבירה, המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגראלית אחת... לאחר שבסיסה ה'איכותי' הושלם, היא הולכת ותופחת מבחינה 'כמותית', ככל שחולף הזמן, והעבריין לא מילא את החובה המוטלת עליו, והיא 'מבשילה', כאשר אירע מאורע, המנתק את רציפותה, או כאשר מוגש כתב אישום. אך היא אינה חדלה להיות עבירה אינטגראלית ויחידה שבגדרה לא ניתן לגזור את דינו של הנאשם אלא פעם אחת. דוקטרינה זו מונעת את התוצאה הבלתי רצויה של פיצולה של מערכת עובדתית אחת באופן מלאכותי לעבירות נפרדות". (בר"ע 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל).
הפועל היוצא מהאמור לעיל הינו כי בגין עבירה מתחדשת ניתן להטיל מספר קנסות ובגין עבירה נמשכת ניתן להטיל אך ורק קנס אחד.
ניתוח זה, הרואה בעבירה הנמשכת כיחידה שלמה אחת, מונע פיצול מלאכותי של מערכת עובדתית אחת לכדי עבירות נפרדות וקנסות נפרדים – תוצאה שאיננה רצויה לכל הדעות.
אם נבחן עתה את המקרה ההיפותטי של אותו נהג שינהג בכביש החוף במהירות של 125 קמ"ש, אזי בהחלט ניתן יהיה לתקוף את חוקיות הגשת מספר דו"חות התנועה כנגד אותו נהג. הטענה היא כמובן שמדובר בעבירה אחת רצופה ומתמשכת, שבגינה לא ניתן לגזור את דינו של אותו נהג יותר מפעם אחת.
משכך, אני סבור שההחלטה לפיה נהג שייתפס במהירות מופרזת על ידי מספר של מצלמות מהירות ויקבל לידיו מספר רב של קנסות לתשלום, הינה החלטה בלתי סבירה בעליל. סביר להניח, כי מטרת החלטה שכזו, אם היא אכן התקבלה, הינה ככל הנראה העשרת קופת המדינה, תוך התעלמות בלתי חוקתית מהפגיעה הבלתי מידתית באזרח "הקטן".
לכן, באם תיושם החלטה זו, אינני רואה כל מניעה מהגשת עתירה מרוכזת לבג"ץ נגד חוקיות החלטת משטרת ישראל, לפיה יש להטיל על עברייני תנועה כפל קנסות. בהחלט ניתן לשער שמקרה שכזה לא תעמוד ההחלטה במבחן בג"ץ.