יום חמישי, 5.1.2012
בזוכרם היטב את גיהנום החולות הלבנים של פיאמבלה משנים קודמות, לא לקחו הפעם מארגני הדקאר סיכונים - הציר היום היה קצר, 151 ק"מ בלבד למכוניות ולמשאיות. האופנועים והטרקטורונים זכו לציר נפרד, ארוך אמנם באופן משמעותי אבל הרבה יותר קל - למעשה, הנגיעה שלהם בחולות הלבנים המפורסמים היתה סמלית בלבד. צירים נפרדים פירושם גם הזנקה במקביל, תוסיפו לכך יציאה מוקדמת בבוקר ותקבלו בפועל חצי יום מנוחה כשעיקר הכח כונס למחנה הלילה פיאמבלה שטוף הרוח והאבק כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות.
על צוות פוינטר-נגב עבר עוד יום נטול תקלות משמעותיות בעיקר כיוון שרז והלל למדו איך להתגבר על התקלה המסתורית שבעטיה המנוע מתקשה להתעורר לחיים כשהוא חם – לא מדוממים מנוע מעת היציאה בבוקר ועד ההגעה למחנה הלילה בערב - פשוט וקל (ובהחלט לא מזיקה העובדה שהצוללת הצהובה היא הכלי הכי שקט בכוח). רז מדווח על יום לא קל במיוחד אבל קצר כאמור, עיכוב של 12 דקות נרשם לצורך ניפוח הגלגלים בכניסה לקטע הקרקע הקשה במסלול, ארבע דקות נוספות לצורך הורדת הלחץ בכניסה לסט הדיונות הבא ועוד כמה דקות להחלפת גלגל נקור אבל מעבר לזה שום דבר לכתוב עליו הביתה, 3:18 שעות מתחילה עד סוף, מקום 28 ביומי, עליה ל-42 בכללי, הלל מבקש להוסיף שרז בהחלט השתדל לנהוג רגוע היום ובכללי - הכל טוב.
צילום: טל זהר
אנחנו קמנו בבוקר, בילינו שעה בצד הדרך על מנת להעלות את החומר של אתמול לרשת בדרך ארצה (כבר יום שני ברציפות של מחנה לילה נטול קליטה סלולרית - היות ואנו מעבירים את החומר באמצעות הרשת מדובר ברעה חולה המחייבת אותנו לאילתורים שונים על מנת לעמוד בחובותינו העיתונאיות) וחברנו לציר ב-CP הראשון, באיזור הק"מ ה-63 של הספיישל שם חוצה הציר נחל רדוד על מצע חולי בתוך המון ארגנטינאי צוהל. הרכבים הראשונים חוצים בקלות אלא שכל רכב כזה חותר ביציאה מהערוץ, המים זורמים לתוך הקוליס שנוצר ובסופו של דבר נוצר קטע של כ-30 מטר חול נוזלי ההולך ומעמיק עם כל רכב שעובר - השאלה היחידה היא מתי יתקע הרכב הראשון. ביני לביני אני מהמר על רז והלל אבל זה רק כי אני רואה שחורות מטבעי - בפועל נתקע שם רכב מספר 335, המארגנים חוסמים את המעבר ומפנים את המתחרים לנתיב חדש ובתולי ובנתיב הזה עובר צוות פוינטר-נגב, מהיר ושקט, כמה דקות אחרי זה ונעלם בהמשך הציר בעוד הקהל מתקבץ בצהלה סביב הרכב האדום ביש המזל.
עוד כמה שעות חולפות, משאית צ'כית אחת עוברת, שניה מתעכבת (בדרך חזרה אנחנו מוצאים אותה חונה בצד הדרך עקב בעיית מצמד) אנחנו מחליטים לכנוס ומגלים גלגל שמאלי קדמי נקור. מנפחים אותו למקסימום ומדדים בזהירות לפנצ'ר-מעאכר המקומי המאתר מסמר קטן בפינת הסוליה - בארץ צמיג כזה היה נפסל על המקום אבל בארגנטינה, מסתבר, מתקנים הכל וחצי שעה ו-50 פזו מאוחר יותר אנחנו כונסים למחנה הלילה פיאמבלה למקלחת וארוחת צהריים (פסטה, למי שממש מוכרח לדעת). בתדריך בערב אנו מתבשרים שעקב תנאי מזג אוויר קשים במעבר הגבול ובצד הצ'יליאני התבטל הסטייג' מחר והמתחרים (וגם אנחנו כמובן) יסעו ישירות למחנה הלילה בקופיאפו – כ-660 ק"מ קישור רצוף, למעט מעבר הגבול במרומי האנדים.
עד כאן מארגנטינה הרחוקה – דיווח הבא מצ'ילה, העוד יותר רחוקה, לילה טוב.
צילום: טל זהר
יום שישי, 6.1.2011כאמור, הסטייג' היום התבטל – זה לא עצר מבעד פיטר, צלמנו הצ'כי הנמרץ, מלגרור אותנו מהשק"שים ב-6:30 לפנות בוקר כדי להספיק ולתפוס את ראשוני הרוכבים עוברים בלגונה ורדה – ימה קסומה, כחולה-ירוקה במרומיו הצחיחים של רכס האנדים. כשלעצמו, הרכס הוא אלמנט מרשים בעוצמתו גם ללא ימות – מישורים ענקיים, הולכים ומתגבהים, מוקפים פסגות צחורות, למות בודדות רועות בשטח, הוד קדומים או שמא הדר מלכות - כל אחד לפי טעמו.
הימה עצמה היא שלולית גדולה, חביבה למראה, שאנחנו מתמקמים לצידה בהמתנה למתחרים. הפוגה קומית מספק צוות פוינטר-נגב הזוכה בהגיעו לסשן צילומים מלא בהנחייתו של טל כולל תיסעו לשם, תבואו מפה, תעמדו כאן, עכשיו תחייכו שיראו כמה אתם נהנים. הסשן מסתיים, רז והלל מפליגים לדרכם ואנחנו נשארים להמתין, כהרגלנו, למשאיות הצ'כיות.
אחר כך אנחנו חוזרים לרכב ויוצאים מערבה דרך הרכס לכיוון צ'ילה בדרכי עפר טובות הנושקות לשמיים, נסיעה המסתיימת לבסוף ב-19:00 במחנה הלילה בקופיאפו לא לפני שהמארגנים מעבירים אותנו, כהרגלם בקודש, דרך העיר כולה על מנת שנוכל להצטלם עם כמה שיותר אנשים נחמדים והצ'יליאנים אכן נחמדים מאוד אבל האמת – אם לא היינו עוברים במעבר הגבול בו נשאלנו במספר ורסיות שונות אם יש עלינו פירות ("פירות? אולי תפוחים? בננות? איזה משמיש?" – בחיי, אפילו כלבים מיוחדים לאיתור פירות יש להם במעבר שם) לא היה לי מושג שאכן עברנו לארץ אחרת ואני יודע שבזה הרגע פגעתי עמוקות ברגשותיהם של לא מעט יוצאי צ'ילה ולחלופין ארגנטינה, בישראל. אתם יודעים מה – תתגברו.
צילום: טל זהר
זהו, במחנה הזה נשאר שלושה לילות – מחר המירוץ עושה סיבוב גדול וחוזר הנה, וגם את יום המנוחה נבלה כאן. לפיכך, ובמונחי המירוץ הזה, הוא ראוי בהחלט לתואר בית. להתראות.
