יום שני, 02.02.2012בשלוש לפנות בוקר נפוצה השמועה במחנה שההולנדים הגיעו סוף סוף. אני שואל את הפי-ווי הקטן של הצ'כים, רז, אלוף העולם באופנועים סרבנים עוזר לי להניע אותו ובתוך דקות אני מג'עג'ע לי דרך המאהל הכבר-חשוך ברובו על אופנוע קטנטן המטרטר בעליזות ולחילופין משתנק בסרבנות, בחיפוש אחר ההולנדים. כשאני מוצא אותם, אני מקבל עדכון על אירועי היום – מתברר שבמהלך הספיישל החל הרכב להתחמם ללא כל סיבה נראית לעין.
בדיקה העלתה ששתי כנפיים במאוורר נשברו ולפיכך הוזעקה למקום משאית הסיוע שלהם. לאחר ההחלפה ועוד 50 ק"מ נשברו הכנפיים גם במאוורר החדש ושוב הוזעקה המשאית ושוב החלפה ובינתיים חלף הזמן. רז מתנפל על המשאית ושולף משם סעפת פליטה חדשה (למרות שבינתיים כבר רותכה הסעפת הפגועה). כבר ארבע וחצי לפנות בוקר כשאני מבין שהרבה לעזור אני כבר לא יכול – פותח אוהל, נזרק פנימה, בגדים, נעליים, הכל – אפילו לשטוף ידיים אין לי כח.
צילום: טל זהר
ברבע לשש מעיר אותי פיטר. אני יוצא מהאוהל כדי לגלות שצוות פוינטר-נגב לא עצם עין כל הלילה ושהרכב אמנם תוקן – אבל עדיין משמיע רעשים מהסוג הלא נכון – מסתבר שאחת ההברזות של הסעפת הלכה לעולמה ואדי פליטה מסתננים לתא – מצד שני בעיית אובדן הכח נפתרה – לפחות זה.
אחר כך אנחנו דוחסים פנימה ארוחת בוקר, מעמיסים ארוחת צהריים בשקיות ויוצאים לקישור של 600 ק"מ במטרה לתפוס את הראלי בדיונות השחורות של ניהיל – האתר שב-99' הרג את המירוץ עבור אל-עטייה ובהמשך גם עבור אביב קדשאי ויזהר ערמוני. בצירים הישרים והארוכים של ארגנטינה טל ואני משלימים שעות שינה כשפיטר על ההגה ובתחנת דלק אקראית אני סוף סוף מוצא זמן לשטוף פנים וידיים.
צילום: טל זהר בסביבות 1:00 בצהריים אנחנו מורידים לחץ אוויר בצמיגים, אני תופס את עמדת הנהג ואנו נכנסים לדיונות. היות ואין לנו מושג איפה בדיוק עובר הציר אנו נאלצים להמתין למתחרים הראשונים ורק אז מתאפסים על דיונה אחת, גבוהה ויפה, ונשארים עליה לשארית היום, לא לפני שאני מצליח להושיב את הטנדר על סכין יפה – קצת חפירות מפה ומשם, השפלות יורדות מהגג ונכנסות לפעולה ועם קצת עזרה מכמה ארגנטינאים נלהבים (מעייף כמה שהמקומיים פה נלהבים) אנחנו נחלצים גם מזה.
המיקום שבחרנו לנו מבטיח אקשן בלתי פוסק - הגדולים העוברים ראשונים מכל הקטגוריות גורמים לכל דבר להיראות קל, הבאים אחריהם עובדים קשה, בין השאר כיוון שלאחר כמה כלים שעברו בהם, הנתיבים הנוחים נטחנים ברמה שאיננה מאפשרת להמשיך ולהשתמש בהם וכך נאלצים הבאים בתור לפתוח לעצמם נתיבים חדשים, בהכרח פחות טובים.
צילום: טל זהר
בסביבות 5:00 אחר הצהריים אנחנו מזהים את צוות פוינטר-נגב על הרכס ממול - משום מה, במקום להמשיך לכיווננו הם נעצרים ויוצאים מהרכב - מבט מבעד לעדשת המצלמה מגלה צמיג שנפרק. אני נכנס לטנדר ואץ רץ לעזרה, כשאני חובר אליהם מספר לי רז על יום מהגיהנום - שני פנצ'רים, שני צמיגים שנפרקו (אחד מהם לאחר הפגישה איתנו – בהיעדר גלגל ספייר רביעי נאלץ צוות פוינטר-נגב 'להקפיץ' את הצמיג על הג'אנט ולנפח אותו), בעיות של מנוע נכבה ומניע רק לאחר שהתקרר, כל זה מיתרגם לעיכובים רבים ולמקום ה-102 בדירוג היומי – אין ספק שהחבר'ה האלה יודעים ומסוגלים ליותר.
ב-19:00 בערב אנו יוצאים מהשטח, בעיקר עקב הרצון שלא להיתקע בדיונות לעת חשיכה אבל רק ב-22:15 בלילה אנחנו נכנסים למחנה הלילה – תור אצל הפאנצ'ר מעאכר לצורך ניפוח הצמיגים, עוד תור בתחנת הדלק ובעיקר – מאות רבות של מעריצים (נלהבים – כבר אמרתי?) המתעקשים לרוץ בין הרכבים, לדרוש חולצות, כובעים, חתימות, תצלומים ומה לא – מעייפים, כבר אמרתי?
צילום: טל זהר זהו לבינתיים – מחר יום קצר יחסית של כ-500 ק"מ בלבד. נקווה שעד אז ייפתרו הבעיות המכניות של צוות פוינטר-נגב (בעיות אחרות בין שני האנשים האלה, למזלנו, אינן בין הנמצא) ואפשר יהיה להתחיל לתת תוצרת בראלי הזה כמו שהם יודעים ואוהבים.
