השיחה המקוללת שבישרה לי על כך שטל שביט האהוב כבר לא איתנו, החזירה אותי שלוש שנים לאחור. גם אז קיבלתי את השיחה שאף אחד לא רוצה לקבל, שיחה שבישרה כי חברי הקרוב, אבי ורדי, קיפח את חייו על האופנוע שכל כך אהב. זה קרה ברכיבת שבת בבוקר בכביש הארור ההוא בסמוך לקיבוץ אמירים, ושביט ניחם אותי בדרכו הסתגלנית: "אין מה לעשות – כשחוטבים עצים, עפים שבבים".
***
טל היה עבורי אחת הדמויות הבודדות שהערצתי בצעירותי, והכרתי אותו אישית עוד בטרם הפכתי לחבר מערכת 'אוטו'. נפגשנו באירוע גיבוש של המגזין אליו הוזמנתי ואני זוכר את הברק שהיה לי בעיניים בשיחה עימו ואת יראת הכבוד שחשתי כלפיו. יראה שהתחלפה במהרה בחברות חמה ובסחבקיות שכל כך אפיינה אותו.
אינפיניטי EX37 – כלי שלא ממש תרצה לרדת איתו לשטח, אבל שתרצה מאד לנהוג בו בכביש
אני משוכנע שאיני מחדש לכם דבר, כי הכל כבר נכתב על האיש הרב גוני, השנון והמוכשר הזה. אפילו מי שהכירו רק דרך כתבותיו ידע זאת היטב, אולם רק מי שזכה לפגוש בו ידע לספר לכם שכל זה הגיע בחביבות נדירה שהייתה זמינה לכל מי שרק נתקל בו. שביט הספורטיבי היה חף מאגו – תכונה כמעט בלתי קיימת אצל חובבי הז'אנר המוטורי. באחד המבחנים, בחנו מה יותר מהיר, מכונית או אופנוע סופרמוטו, וברוח שטות החלטתי גם אני (הרוכב הכי גרוע במערכת) לנסות את מזלי מאחורי הכידון. טל"ש (הרוכב הכי טוב במערכת) נכנס אחריי לחליפת הרכיבה שלו ואמר: "עבר יותר מידי זמן מאז שלבשתי את החליפה הזו", וקבע זמן איטי ממני בכמה מאיות השנייה. אחרי שהקנטנו אותו על גילו המופלג ועל תירוץ "חלודת הרכיבה" בו השתמש כדי להסביר את המפלה, הוא סינן לעברנו באדישות: "אל תחגגו עדיין, אחרי ארוחת הצהריים אני מקצץ חמש שניות" – וכך באמת עשה, בנונשלנטיות ובג'נטלמניות שכל כך אפיינו אותו.
אי אפשר שלא לחייך כשנזכרים בקול הרדיופוני שלו, שנצרב בתודעה של כולנו, או להצטער על כך שלא נוכל יותר לחייך כשנקרא את כתבותיו הנפלאות של הגורו הזקן. איש שידע לשלב משפטים מורכבים, פילוסופיים, בשפה עשירה ונושנה, לצד הסלנג האופנתי והשטחי ביותר של התקופה – ולגרום להם לגור יחד בשכנות הטבעית של השפה העברית. אשף המילה הכתובה שיכל להגות ממוחו הקודח משפט מבריק כמו "האני מאמין של העני האנין", באותה קלות שבה הפך ביטוי מטופש כמו "מוי כיף" לכדי שורת מחץ בלתי נשכחת – והיה משנה נושא בצניעות האופיינית כשהתקשרתי להחמיא לו על כך.
***
איש חכם ממני אמר ש"אתה לומד כל החיים ובסוף מת טיפש", וטל, שהלך בטרם עת והותיר אותנו המומים וכואבים, תמיד יישאר החכם שלימד אותנו כל כך הרבה וכל כך לא מספיק.
