עבורי, טל שביט היה אגדה של איש אחד, כוכב. בלתי נתפס עבורי לדבר עליו בלשון עבר! הרי רק יומיים לפני התאונה הוא ישב בחדר הכתבים במערכת ואני שלא נכחתי באותו הרגע בחדר, רק הצצתי פנימה בכדי לראות אותו יושב במקומי מחויך ומספר עוד סיפור בהתלהבות. לצערי זה נגמר בשלום מהיר בלבד. היום אני מצטער שלא נכנסתי פנימה להחליף כמה מילים; אולי על עונת המוטו GP שבפתח, לשמוע איזה סיפור או בדיחה שלבטח נאמרו, אפילו רק סתם על הא ודא. כולנו גדלנו על כתבותיו של טל, אם ב'מוטו', 'אוטו' או כל מקום שבו ניתן היה להתענג על פרי עטו.

בתור חבר מערכת צעיר, שרוצה וצריך ללמוד עוד הרבה, הוא היה האדם שרציתי יותר מכל שישמש לי כמורה דרך; זה שיעניק לי אפילו רק קמצוץ מהניסיון, הידע, היכולת הרבה שבה ניחן. לצערי, הזכות הזו כבר לא תתממש. לדאבוני במעט הזמן שזכיתי להכירו פנים מול פנים ולא רק כקורא נלהב, הספקתי לקבל רק טיפה ממה שרציתי. אני שמח שהספקתי להיות נוכח במבחן בהשתתפותו ואף לדבר עימו לא מעט. אבל כמו כל מפגש איתו, הרגשתי שיכולנו להמשיך לדבר עוד שעות, ככה זה שמדברים עם מי שלטעמי מוגדר יותר מכל אחד אחר כ"מר עיתונות הרכב הישראלית".
 
כנער מתבגר, שהחל דרכו בעולם המוטורי על טרקטורונים ולאחר מכן אופנועים, טל היה סוג של אליל. אני, שמעולם לא הצלחתי להבין "הערצה", מודה ומתוודה שבמקרה שלו, עבורי, הערצה זו הגדרה חלקית. אמנם נטשתי את עולם הדו-גלגלי, בדיוק מסיבה שמילים אלו נכתבות, אך מעולם לא הפסקתי לעקוב, להתעדכן, לקרוא בשקיקה ולאהוב את העולם המסוכן והמאתגר הזה. הרבה מזה בזכותו של האדם שלדעת רבים ייסד את עולם הדו-גלגלי הישראלי.

בלילה היה קשה לי לשלוט על מחשבותיי. איך? למה? גורל? אחריות? אשמה? כל כך הרבה שאלות, הרבה עצבים ובעיקר עצב אחד גדול. הנה עוד אדם, ולא סתם אדם, אלא אחד שנלחם למען אחרים, למענינו – איננו עוד. שביט לא נמצא יותר ולא יוכל להמשיך להילחם במאבק הדו-גלגלי, בספורט המוטורי ובכל כך הרבה דברים אחרים בהם נגע, דחף ועזר. הוא לא יוכל עוד להילחם בצד שלנו –  של הטובים.