הכאב החד הזה לא מרפה. אני תופסת את עצמי כועסת עליך, על שהלכת מאיתנו ככה פתאום, בלי התראה או הודעה מראש ועוד מהמקום שהיה הכי טבעי עבורך. בדיוק כמו הבמה עבור ג'ימי הנדריקס, הרכיבה היא זו שסיפקה לך את אותה תחושת התרגשות ועוצמה.

אני יודעת שלכל אחד יש את ה"טל" שלו, אבל אתה היית הטל"ש עבורי וחכמתך היוותה השראה רבה, גם בחיי האישיים. אני נזכרת שאי שם בשנת 2000, הודיעו לי שטל שביט עומד להגיע למערכת. לא הבנתי מה ההתרגשות ממך ומה הערצה שכולם רוחשים לך. אבל כשקראתי את דברי הפרידה שהופיעו אז בטור העורך של 'מוטו', הזלתי דמעה מבלי שאפילו הכרתי אותך. התרגשתי מהדברים ומהכבוד שרחשו לך ולא הבנתי איך ויתרו עליך. ככל שהעמקתי להכיר אותך, כבר ממש לא עניין אותי להבין "למה", ושמחתי שאנחנו זכינו בך – מעיין נובע של מידע, שתמיד שמח לשתף בחוכמתו ולתת עצה טובה, כיוון ודרך. רק אז, לראשונה בחיי, הבנתי את המושג "הערצה".

בכל פעם ששוחחנו בענייני עבודה, "הסמול-טוק" היה לסגור את הלו"ז החודשי שלך ורק אח"כ התפננו לדבר על הדברים המעניינים יותר: סכין חדשה שרכשת, תבשיל טוב שהכנת או תוכנית טובה שראית. אני זוכרת באחת מאותן שיחות שאמרת לי "היום זה יום גדול". כמובן שמיד שאלתי מי המאושרת? ואתה השבת היום הגמר של "אמריקן איידול". ואני, שעד אז לא הכרתי את התוכנית, הפכתי לצופה מושבעת.

טל מאז יום רביעי אני מנסה לשוחח איתך, במחשבות שלי, ולא מצליחה. אני מנסה להעלות בזיכרוני מעט מהרגעים הרבים שהיו לנו במשך שמונה שנים שעבדנו יחד ואני ממש מתקשה. אני זוכרת, איך בכל פעם שנפגשנו עמדתי על קצה האצבעות כדי לחבק אותך, ואיך כל פעם מחדש הייתי נתקל בגוף התאורה שניצב מעל שולחן העבודה שלי. איך היית ממציא תירוצים בכל פעם שאיחרת להגיש את הכתבה (באמת ש"דד-ליין" ממש לא עניין אותך). איך תמיד במפגשים החברתיים שערכנו, דאגת להכין לי את הרוטב המיוחד שלך לסלט החסה ואיך... באמת שהיו המון רגעים קטנים.

טל, אתה חסר לי, דבר איתי, אני יודעת שאתה מסוגל. אני יודעת שאתה מאמין שאפשר, הרי שוחחת באותה דרך עם פורת. אפילו פעם אמרת לי שכל הדרך לדרום הרגשת כאילו הוא יושב איתך באופנוע. אז אני אחכה ואמתין לך ביום רביעי הקרוב, שתשב לצפות יחד איתי ב"אמריקן איידול".

שלך, חמדה כהן