כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בו נטען כי נסע במהירות של 120 קמ"ש בכביש שהמהירות המקסימלית המותרת הינה 80 קמ"ש, וזאת בהתאם למדידת מהירות באמצעות מכשיר הממל"ז. הנאשם טען כי לא ניתן להסתמך על תוצאות הממל"ז מאחר ואינו מכויל ואף הגיש חוות דעת מטעמו בנושא. לטענה זו לא הגיבה המשטרה.

השופט אברהם טננבוים קבע, בהמשך לפסיקות קודמות בנושא, כי על מכשיר הממל"ז להיות מדויק ככל האפשר שהרי בעקבות תוצאותיו אזרחים מועמדים לדין. "לפיכך," קובע השופט, "יש לדאוג לכיולו ובהעדר כיול, לא ניתן להסתמך על תוצאות המדידה לצורך הרשעה בפלילים."

כמו כן קבע השופט, כי אין מנוס מלקבל את חוות דעתו של הנאשם בנושא וזאת משום שהמשטרה לא הביאה מטעמה חוות דעת נגדית. עוד ציין השופט כי אינו שבע רצון המתנהלות התביעה: "רוב גדול של הנהגים איננו יכול לנהל מאבקים על כל דו"ח מהירות שקיבל. או מפאת חיסרון כיס, או מפאת חיסרון זמן וכוח להתמודד עם המערכת. גם אם רובם הגדול של מכשירי האכיפה הם אמינים והנהג יודע ועד כי נסע מהר, אין זה הוגן. כי מי שידו משגת ישכור לעצמו סניגור שיעלה את הטענה ויצא זכאי בדינו, ומי שאיננו יכול לעשות כן, תנוח עליו ידה הכבדה של המשטרה. תופעה מעין זו גורמת לתחושה בקרב הציבור כי עבריינים יכולים להתחמק מעונשם אם רק ימצאו את הפרקליט הנכון, ולא נוסיף בכך." כתב השופט.

בנוסף דחה השופט את טענת המשטרה לפיה יש לדחות את כל התיקים הקשורים לכיול הממל"ז עד לפסיקתו של ביהמ"ש העליון. לדבריו, אם לא יפעל כך הרי שבעתיד בכל מקרה בו יוגש כתב אישום בהסתמך על הממל"ז, לא יהיה מנוס לבטלו מטעמי הגנה מן הצדק ולחייב את המשטרה בהוצאות למופת.

במקרה הנדון, מאחר וזו הפעם הראשונה שמותב זה מביע את דעתו בנושא, חויבה המדינה בהוצאות של 2,000 שקל בלבד.
לאתר המשפט הישראלי פסק דין