רנו פלואנס: חוות דעת מקוצרת באופן מסורתי,
רנו הציעה גרסת סדאן עתירת בגאז' למכוניות המשפחתיות והקומפקטיות שלה (זוכרים את ה-19 סדאן?), אשר מיועדת לשווקים מתפתחים. אתם יודעים, מזרח אירופה, דרום אמריקה – וכמובן, ישראל.
בשנים האחרונות אף הועבר הייצור של גרסאות אלו לתורכיה – עוד שוק חובב תצורת סדאן – והדגמים שהתגלגלו מהמפעל המקומי היו שונים מאוד מאלו של פס הייצור הצרפתי, ולרוב התבססו על מכללים יותר מיושנים, פחות מתוחכמים – ובעיקר, זולים בהרבה. ב-2008 נפלה ההחלטה לקחת את הבידול הזה צעד נוסף קדימה, ולהעניק לגרסאות הסדאן "המוזלות" שם ועיצוב נפרד מאחיותיהן המתוחכמות מאירופה – וכך נולדו הסימבול והפלואנס. האחת היא גרסת הבגאז' של הקליאו (עם מכללים רבים מהקליאו הקודמת), והשנייה, הנבחנת כאן, מחליפה את המגאן סדאן.
על מיצוב ואמינות
לא צריך יותר ממבט קצר בכדי להבין את השוני בין המגאן לפלואנס – העיצוב בעל שפה משלו ושונה מאוד – אבל אל תחשבו שאתם מקבלים "מגאן סוג ב". רנו ממהרים להדגיש כי בתכנון הפלואנס הושם דגש נרחב על תחושת האיכות, ומבטיחים כי שיתוף הפעולה עם ניסאן הניב כאן שיפור משמעותי במספר התקלות ואורך החיים של הרכיבים. בקיצור, אמינות גבוהה יותר, עניין אותו רנו מדגישה במודעות הפרסום שלה ("לא רואה מוסך") ואשר יצטרך לעבור את מבחן ההוכחה בשנים הקרובות.
מה שלא צריך לעבור את מבחן ההוכחה, היא הנוכחות:
רנו פלואנס היא המכונית הגדולה ביותר בסגמנט המשפחתיות – וזה בהחלט בולט כבר ממבט ראשון. ממד האורך עומד על 462 ס"מ, 12 יותר מהמגאן. הרוחב גדל ב-3.5 ס"מ ל-181 והגובה טיפס ב-2 ס"מ ל-148. גם בסיס הגלגלים צמח בסנטימטר וחצי, ל-270 ס"מ.
אז כן, מבחינת רושם היא אכן עושה את העבודה, ונראית גדולה מהמשפחתית הממוצעת, אבל היא בפירוש לא יפה או הרמונית – משהו פשוט לא מתחבר לגמרי בין החלקים השונים, למרות שהיא נעימה למדי לעין. גם תא הנוסעים השאיר בנו את אותו רושם מעורב: הוא מסמן V על כל הפרטים הנכונים – יש חומרים רכים ונעימים, ההרכבה נראית מוצקה ונגיעות כרום דואגות לשבור במעט את השחור הכללי – אבל התוצאה הכללית מעט בנאלית וחסרת השראה. תלונה משמעותית יותר נוגעת לריבוי צגי המידע והמיקום הנמוך של הסטריאו (מזל שיש תפעול מאחורי ההגה, גם בגרסת הליסינג).
צילום: ניצן אביבי
כביש מהיר
על הכביש המהיר מתגלה הפלואנס כשייטת מרחבים מוצלחת למדי. הסל"ד בשיוט אומנם לא נמוך – 3,000 סל"ד ב-110 קמ"ש – אבל רעשי המנוע מבודדים היטב, וגם בהאצה-מושכת-הילוכים רעשי המנוע כמעט ולא חודרים לתא. רעשי הרוח נשמרים גם הם תחת רסן ורק רעשי כביש מפריעים מעט לדממה, ועדיין – אפשר לנהל שיחה רגועה בתא הרכב מבלי לאמץ את הגרון.
המתלים מתמודדים עם השיבושים בכבישים בינעירוניים בהצלחה רבה, והפלואנס מרחפת מעל הכביש בנינוחות רבה, אולם ככל שיורדת המהירות כך גם נפגע השיכוך שלהם. מתלי הפלואנס לא ממש אוהבים שברי אספלט של ממש, כאלה שאפשר לפגוש ברחובות העיר המצולקים, בעיקר לא כאשר הם מגיעים ברצף או בקומבינציות מסובכות.
עניין נוסף שפוגע בנינוחות הוא ההגה, שאינו מתכוונן לעומק ומקשה על התמקמות נוחה במושב הנהג. מרווח מעט מצומצם לברך ימין מטיל גם הוא אילוץ על תנוחת הנהיגה, ונדרש מעט משחק עם הידיות והחוגות השונות עד שמוצאים את התנוחה המתאימה. עם זאת, לאחר שמצאתם תנוחה טובה, תיהנו ממושב נוח למדי ושפע מקום לכתפיים ולראש.
מאחור העניין מורכב יותר – בסיס הגלגלים הארוך מבטיח, ומקיים, שפע מקום לרגליים, אבל קו הגג המשתפל ינגח בראשם של נוסעים גבוהים מן הממוצע, וקו החלונות הגבוה לא תורם לאווריריות. גם תא המטען סובל קצת מהעיצוב, ועל אף שהוא עמוק מאוד ונדיב נפח, הפתח קצת צר מדי.
רוח וגיר
הכביש המתפתל לאורכו של ים המלח משלב סיבובים עם שינויי גובה ותנועה דלילה מספיק כדי ליהנות מכל העסק – אם אתה ברכב הנכון. אבל הפלואנס היא לא הרכב הנכון לכביש הזה. המתלים אומנם מרסנים היטב את המסה, זוויות הגלגול מתונות והמנוע, למרות נתון ההספק הצנוע, מעניק ביצועים סבירים למדי. אולם ההגה הוא אחד המנותקים והמלאכותיים ביותר שנתקלנו בו – עם קלילות יתר ואפס משוב חוזר מהגלגלים. השלדה מצטרפת לנדר השתיקה של ההגה והופכת את הנהיגה בכבישים מפותלים להליך ארוך ולא מהנה של ניסוי וטעייה. רק הבלמים ראויים לתשבחות בתחום הזה, עם עוצמה רבה ופעולה חדה.
יחידת הכוח זוכה לציונים טובים יותר: המנוע אומנם אינו מהחזקים בקטגוריה, אבל בהחלט יספק את הלקוח הממוצע, והתיבה האוטומטית אינה מטרידה כבעבר. הטיפול שעברה התיבה ה"חכמה" של רנו בדור האחרון – עניין שמשך הרבה אש במגאן הקודמת – מתגלה כמוצלח: אין לה שום בעיה לטפס להילוך גבוה בנינוחות מיד אחרי שמסיימים קטע דינאמי בסיבובים, והיא מגיבה בקיק-דאון צייתן לכל דריכה נחושה על דוושת ימין. השריד היחיד לאופי של ה-AL4 המקורית הוא הורדת הילוכים בבלימה, וזה דווקא טוב. העברת ההילוכים חלקה ככלל, וזריזה למדי, ולא נראה לנו שהיא תמשיך להיות מקור לרטינות. לסיום נציין לטובה גם את צריכת הדלק, ששמרה על ממוצע נאה של 11 ק"מ לליטר.
צילום: ניצן אביבי
סוף דבר
הפלואנס היא מכונית שונה מאוד מהמגאן סדאן אותה היא מחליפה, ומהתדמית של מכוניות צרפתיות בכלל.
היא עושה הכל בסדר, פחות או יותר, ולא נכשלת כמעט בכלום (חוץ מהנושא הדינאמי) אבל גם לא ממש מצטיינת או שובה את ליבך כמו שעשו בנות צרפת בעבר. נראה כי בדרך ליצור לפלואנס אמינות שתואמת לתדמית היפנית, הם קודם כל הקנו לה אופי שתואם את התדמית היפנית (למרות שהיום לא מעט יפניות חורגות ממנה) – יעיל, אבל חסר נשמה. האם זה מה שיכבוש את לב הקהל הישראלי?
