לא בכל יום מצליחה מכונית ליצור נישה חדשה בשוק הרכב, אבל זה בדיוק מה שעשתה יונדאי אקסנט המקורית כאשר נחתה בארץ, ב-1995 – הישג מרשים בהתחשב בעובדה שזו הייתה המכונית העצמאית הראשונה של יונדאי. האקסנט יצרה אצלנו נישה של תת-משפחתיות – כאלה שהינן קטנות מהמשפחתית המוכרת אך נתפשות כגדולות מסופרמיני – ובליגה למקומות עבודה, היכן שנפח מנוע גם מראה על מעמד העובד, סייע לה גם מנוע בנפח של 1.5 ליטר.
במדינה נטולת תרבות והבנה מוטורית סממנים פשטניים כאלה פשוט עובדים והאקסנט הפכה לאחת החביבות על ציי הרכב. כיוצרת הנישה היא נהנתה תחילה מהעדר תחרות רצינית, אבל השנים האחרונות, שהפכו את הנישה הזו לקוריאנית לגמרי, הביאו מתחרות כמו האוואו סדאן והאחות לבית קיה, הריו.
המהדורה האחרונה של האקסנט כבר לא מגיעה אלינו מקוריאה אלא מתורכיה, שוק עם טעם מוטורי דומה לשלנו. תורכיה גם שולחת אלינו את קריאת התגר החדשה על האקסנט, ועל שוק המשפחתיות הקטנות בכלל. קוראים לה רנו סימבול, והיא חשובה ביותר עבור השוק התורכי, שם היא מחליפה את הת'אליה, להיט ההשכרות של אנטליה ורבת מכר בפני עצמה. הכרנו אותה גם בארץ כקליאו "קלאסיק", ואף הופתענו ממנה לחיוב במבחן הדרכים (גיליון 203).
למרות שהסימבול היא השם החדש במבחן, היא אינה בדיוק חדשה לוהטת: בניגוד למראה המחודש, זו אינה גרסת סדאן לקליאו הנוכחית, מהדור השלישי, והיא מבוססת למעשה על אותה קליאו קלאסיק שהגיעה לכאן ב-2003. זו מצידה התבססה על הקליאו B שהוצגה ב-1998. ואם כבר הרחקנו עד 98', נזכיר לטובת חובבי הטריוויה שגם הקליאו B נשענה בעצם על פלטפורמת קודמתה, הקליאו הראשונה מ-1990. מקורותיה של הסימבול, אפוא, מתחילים עוד לפני הדור הראשון של האקסנט...
השם החדש
השניות הראשונות עם הסימבול אינן יוצרות תחושה מבטיחה במיוחד. היא אולי צעירה משמעותית מהאקסנט אבל אינה נראית כך. ויש לכך סיבה: אנשי רנו חיברו פנים ואחוריים חדשים לקליאו קלאסיק המוכרת – אך כמו שהוכיחו לנו סלבריטאים רבים בעבר, יש כנראה גבול למה שניתוח פלסטי יכול לעשות. התוצאה, בייחוד מלפנים, נראית יותר כמו תרגיל של סטאז'ר מאשר של מנתח מוסמך ומוצלח. הסימבול חסרה את ההרמוניה המוצלחת בדרך כלל של היצרן ונראית יותר כפאזל של דגמים. סרחי העודף שגדלו (בייחוד מלפנים) יוצרים רושם כבד ומגושם ללא צורך, ורק מאחור, האזור שעבר את השינוי המהותי ביותר, מצליחה הסימבול ליצור רושם כמעט מכובד.
עם הכניסה לתא הנוסעים, מחזירה אותנו הסימבול אחורה בזמן ונותנת לוותיקים שבינינו הזדמנות למשחקי "מאיפה החלק הזה מוכר לי?". למרות שרנו חידשה מהותית את סביבת הנהג של הקלאסיק, הרי שהגוונים הכהים והארכיטקטורה הכללית מעלים בזיכרון את הקליאו B. המתגים, מערכת השמע, ואפילו מבנה תא הכפפות, זהים לאלו שהציעה הסופרמיני של רנו לפני עשור והתוצאה נראית מיושנת. אפילו בקרת האקלים ארכאית וכך גם פתחי האוורור הקטנים ותאורת המפות המשעשעת. גם מיקום מתגי תפעול החלונות האחוריים (בין המושבים) מעצבן ולא נוח, ועיצובם, במפתיע, שונה לגמרי מזה של הקדמיים. וכאילו שזה לא הספיק, אז יש גם מספר בעיות גימור, כמו צמת החוטים החשופה על ציר מכסה תא המטען.
רנו בפירוש לא ביצעה כאן צעד גדול מספיק, אבל אחרי התאקלמות לאווירה, מסתבר שהסימבול לא בהכרח פחות איכותית מהאקסנט. גם האבזור בגרסה שבחנו יותר ממספק, עם מערכת שמע מקורית בעלת תפעול מההגה, מחשב דרך ואפילו ציפוי עור להגה ופנסי ערפל. המושבים הרכים–כמו-פעם נוחים למדי ואוחזים טוב מאשר באקסנט, אבל הכוונון שלהם (כמו בקליאו של פעם) מאוד לא נוח. תנוחת הנהיגה סבירה, אך היינו שמחים להגה שמתכוון גם למרחק, למראות צד גדולות יותר ולמאותתים פחות רועשים. עבור הגבוהים שבחבורה משענת המושב קצרה מדי, בעוד משענות הראש נמוכות מדי ולא נוחות.
הסימבול מרגישה מבפנים קטנה מהאקסנט, וזה בולט במיוחד מאחור, שם המרחב לראש מוגבל מאוד. הסיבה: הסימבול נמוכה מהאקסנט, אך המושב האחורי גבוה יותר. היא מפצה על כך בתא מטען ענק (509 ליטר), אשר מדופן באופן פשוט ומחומר זול.
וזו אולי אחת הבעיות בסימבול – לאורך כל הדרך היא משדרת פשטות ותחושה מיושנת, למרות שכמו שנראה בהמשך, יש לכך גם יתרונות.
המתמודדת המבוססת
האקסנט מעולם לא הייתה יפה במיוחד, וגם הדור השלישי שלה, שהוצג לפני ארבע שנים, אינו נראה ייחודי מספיק. לחוסר האופי מתווספת צללית גבוהה וצרה יחסית. אלא שהכל יחסי בחיים, וליד הסימבול האקסנט נראית עכשווית והרמונית.
וזה גם הרושם בכניסה לתא הנוסעים. עם קווים עדכניים וגוונים בהירים ורכים, האקסנט נראית הרבה יותר חדישה ומודרנית, וגם אוורירית וגדולה בהשוואה. היא לא בהכרח יותר איכותית, כמו שיראה מגע קל בפלסטיק הקשיח או ניסיון לסגור את דלת תא הכפפות, אבל היא בפירוש יוצרת רושם כזה. הנדסת האנוש טובה למדי (למעט תפעול מחשב הדרך) והכל ברור לעין וליד.
תנוחת הנהיגה סבירה, אך כיוון גובה המושב – גם כאן – מסורבל. עם זאת, המושב עצמו נוקשה מדי וחסר תמיכה (מה שעשוי לעייף לאורך זמן) וההגה אינו מתכוון מספיק לגובה ומסתיר לעיתים את המחוונים.
הקוריאנים מתמחים כבר שנים בתחום המרחב הפנימי, וכאשר נלווה לזה בסיס גלגלים ארוך יותר ומימדי גובה ורוחב גדולים מאשר בסימבול, התוצאה ברורה: האקסנט מרווחת יותר לרגליים ולראש ומייצרת תחושה נעימה יותר במושב האחורי. עם זאת, תא המטען קטן מזה של הרנו.
בהמשך נגלה שגם בנסיעה ונהיגה האקסנט היא מכונית יותר שגרתית וקלה לעיכול. ובמקרה הזה, זה בפירוש יתרון.
בתנועה
הסימבול מתייצבת כאשר היא חמושה במנוע ה-1.6 ליטר 16 שסתומים המוכר של רנו, שמייצר כאן 105 כ"ס – קצת פחות מהאקסנט וה-1.6 ליטר שלה, בעל 112 הסוסים. אבל המנוע הצרפתי מפצה על כך בזמינות הכוח, עם 15.1 קג"מ ב-3750 סל"ד לעומת 14.9 ב-4500 סל"ד ביונדאי. הסימבול גם מעט קלה מהאקסנט (1040 ק"ג לעומת 1080 ק"ג).
וכאשר הקירבה כל כך גדולה, לא ניתן היה לצפות באמת להפרשים משמעותיים בביצועים, אולם הסימבול מרגישה רוב הזמן זריזה יותר, לא רק בשל זמינות הכוח העדיפה אלא גם בשל הבחירה ביחסי העברה קצרים יותר (גם רעש המנוע הבולט תורם לתחושה הזו). אלא שבבדיקה ראש בראש, הפער לטובתה לא היה משמעותי, ממש כמו שמספרים נתוני ההאצה הרשמיים למאה (11.9 לעומת 12 ש'). בהאצות ביניים הפער לטובת הסימבול כבר היה ברור יותר, בייחוד באזור ה-80-120 קמ"ש, אם כי גם כאן לא היה מדובר בהפרש עצום.
אבל מעבר לביצועים המוחלטים יש את הדרך לשם, וכאן מציעה האקסנט אופי נעים וזורם יותר של חטיבת הכוח. תיבת ה-AL4 הצרפתית מתחכמת כאן כפי שהייתה עושה בעבר (הדורות הנוכחיים שדגמנו היו מעודנים יותר), מתעקשת ללמוד וללמד את הנהג ומפתיעה לעיתים בפעילות יתר ובהחלפות הילוכים אגרסיביות. מולה, התיבה של יונדאי מציגה אופי כמעט יפני. היא אומנם עצלה מעט ולעיתים מפילה את המנוע לפערים הגדולים יותר שבין ההילוכים, אבל היא זורמת ומתנהגת כמו שאתה מצפה מתיבה אוטומטית להתנהג (ואם היינו מצפים למשהו אחר, לא היינו בוחרים ב-AL4 – אלא בתיבה ידנית). המנוע עצמו אומנם מתעורר רק בסל"ד גבוה יחסית ואז הוא גם רועש יותר מזה של הסימבול, אולם בשיוט (גם בגלל יחסי ההעברה הארוכים) הוא מייצר פחות שאון.
הדיווידנד על יחסי העברה ארוכים אמור להתבטא בצריכת הדלק, אך גם כאן היה יתרון לסימבול. בשיוט האקסנט רשמה 11.6 ק"מ לליטר לעומת 12.5 ק"מ לליטר ברנו. תחת עומס היה דווקא יתרון ליונדאי, עם 7.3 ק"מ לליטר מול 7.1 ברנו. בשני המקרים לא מדובר ביתרון מהותי. מדי דלק פסימיים ומכלי דלק לא גדולים, הופכים בשתיהן את התדלוקים לתכופים יחסית.
בפניה
הציפיות משתי המתמודדות לא היו גדולות. הרי אם יש עוד מישהו בארץ שמחפש הנאה מנהיגה במשפחתית שלו, הוא בוודאי לא יגיע לכאן. אבל בדרך חיכו לנו כמה הפתעות, והעובדה שהסימבול מבוססת על הקליאו של לפני עשור מביאה עימה גם דברים נחמדים. זה מתחיל ברכות צרפתית של פעם, שמצליחה ליצור נוחות טובה משמעותית משל האקסנט הן מחוץ לעיר והן על פני מפגעים אורבניים. הסימבול מבודדת טוב יותר את הנהג והנוסעים משיבושים קטנים וגדולים וגם פעולת המתלים שקטה בהרבה מאשר זו שבאקסנט.
הטעם של פעם ממשיך להגה כוח הידראולי בסימבול, ולא חשמלי כמו שיש באקסנט. הוא אומנם כבד מדי בחניות, וסובל מחופש מוגזם במרכז אשר דורש הסתגלות בכביש המהיר (המעבר מ"אין תגובה" להפניה קצת קיצוני מדי), אולם לעומת האקסנט יש לו תחושה טבעית יותר והוא אפילו מתקשר מעט תחת עומס. ההגה החשמלי של האקסנט רחוק מלהרשים: הוא מעורפל, משנה משקל באופן לא פרוגרסיבי, ועל כביש גלי רקד בידיים. גם בכביש המהיר הוא אינו נוסך ביטחון בנהג.
הקליאו ממשיכה להפתיע בכניסה לפניה עם תגובה חדה להפניית ההגה ומעט תת-היגוי שהופך בקלות יתירה (עם הרפיה מהמצערת או הידוק הפניה) לפסיעת זנב בולטת למדי ו...מדי. זה אומנם גרם לנו לחייך, אבל עבור מכונית משפחתית פשוטה ונטולת בקרת יציבות, שמחת הזנב הזו בפירוש מוגזמת.
האקסנט, לעומת זאת, מתנהגת באופן הרבה יותר צפוי וברור. נטייה בולטת של החרטום להרחיב קו שמתאזנת עם ההרפיה מהמצערת. צפוי ובטוח – לא מרגש, לא מפחיד ולא מעניין. אבל גם היא אינה נקייה מביקורת בסעיף הזה, בייחוד בגלל תפקוד (או למעשה אי-תפקוד) בקרת היציבות. צריך לייצר פסיעת זנב מוגזמת לחלוטין כדי שהיא תגיב, ולהחלקות החרטום היא לא הגיבה כלל. כנראה שאנחנו מורגלים מדי לבקרות יציבות מודרניות ומתוחכמות יותר.
הבלמים בשתי המכוניות תפקדו באופן סביר בלבד, עם נשיכה לא נחושה מספיק. הדוושה של רנו גבוהה מדי והתגובה פחות חדה, אבל ביונדאי הדעיכה תחת עומס בולטת יותר. באופן מעניין, ולמרות בסיס הגלגלים הארוך יותר, כושר התמרון של האקסנט מעט עדיף.
סוף יום
כאשר נפגשנו השכם בבוקר לקפה עם שתי המשפחתיות הקטנות, נראה ניצחונה של האקסנט ברור. הרושם הראשוני, הן מבחוץ והן מבפנים, היה שהקוריאנית-התורכית הרבה יותר מודרנית ועשירה, ולא הותיר הרבה סיכוי לצרפתייה שהגיעה מאותה מדינה. אבל הסימבול הפתיעה ואספה נקודות זכות בכל פרק – לא מאפשרת לאקסנט לרשום עליה יתרון מהותי. הרנו זריזה יותר ונוחה בהרבה, מאובזרת יותר ואיכות הגימור בה דומה. היא אפילו מעט זולה מהיונדאי.
אלא שבסופו של דבר, ולמרות כמה יתרונות מהותיים, הסימבול לא מצליחה לנצח את האקסנט. היונדאי מצוידת יותר מבחינה בטיחותית (6 כריות אוויר ובקרת יציבות מול 4 כריות וללא בקרה בסימבול), גדולה ומרווחת משמעותית, ומציעה אווירה הרבה יותר מודרנית. ועל אף שהיא אינה מצטיינת באף תחום, המגרעות שלה פחות בולטות ונראה שללקוח האופייני היא תהיה קלה יותר לעיכול מאשר הסימבול.
ואולם בתמונה המלאה ההישג של האקסנט אינו מרשים – ולא רק בגלל הפער הקטן ביניהן. עם תג מחיר שהינו קרוב מאוד למשפחתיות 1.6 ל' הקונבנציונליות (מאזדה 3, טויוטה קורולה ושות'), יש ללקוח הפרטי האופייני אופציות טובות יותר בתוספת מחיר זעומה. ואילו בקצת פחות ממון ניתן לרכוש מכוניות סופרמיני מודרניות ואופנתיות יותר. כך שהמשפחתיות הקטנות האלה ממשיכות לפנות לציי רכב, וכאן, כמו שראינו בעבר, תשחק ההנחה ולא המכונית.