אספתי את האופנים האלו מחנות רוזן-מינץ והם עלו מיד על הגגון של הוולוו XC90, עוד זוג אחד מיני רבים שהגיעו לסייע ולהצטלם. לא משהו מיוחד ובהחלט שלא עם תכנית לבצע מבחן אופניים מלא. כלל לא רכבתי עליהם עד שפרקנו את האופניים מתחת לפסגת הר חזק, כיוון מתלים ומושב/כידון מהיר וצללתי על גבם בשביל התלול לעבר תל פארס. שני קילומטרים אחר-כך כבר אי אפשר היה למחוק לי את החיוך מהפרצוף. המשכתי לרכב עד שה-SUUNTO הראה שבארץ כבר נפתחו סניפי ה"מינץ" וטלפון מהשטח כבר שיריין עבורי את האלטיטיוד לסוף שבוע ארוך ועתיר רכיבה. בעצם, יש מעין צדק פואטי להתחיל מבחן לאופניים הנקראים "אלטיטיוד" (Altitude, גובה) 1,100 מטרים מעל לפני הים.
הגדרות
תמיד מאד משעשע אותי לקרא את תדריכי היצרנים לגבי האופי של המוצרים שלהם ויותר מזה של רוכשיהם/ קהל היעד הספציפי. במקרה הזה, הפרופיל של רוכש האלטיטיוד הוא (תחזיקו חזק!): "רוכב/ת על מכנסי באגי וחולצת לייקרה, תיק על הגב עם מים, חטיפי אנרגיה, שלוש פנימיות, מעיל רוח ופלאסק (בקבוקון שטוח לשתיה חריפה). נינג'ה של רכיבה טכנית ושולט בשבילים הביתיים שלו/ה. היכולת במורדות מפצה של הסבל בעליות. מעורב/ת בסצינת הרכיבה המקומית ואלו בהחלט שלא הזוג הראשון שלו. הקשוח/ה המקומי/ת".
אמרתי משעשע לא? ועכשיו ברצינות, אם אתם מזהים את עצמכם עם חלק ממה שכתוב כאן כדאי שתבחנו ברצינות את האופנים האלו. ועכשיו לעסק.
האלטיטיוד הן אופני כל-הר אגרסיביים המיועדים לרוכבים מיומנים חובבי מורדות ומהירות. לשלדת האלומיניום של גרסה 70 עליה רכבנו, גיאומטריה שרוקי מכנים "סטרייט אפ" וזה לא קשור להעדפות מיניות אלא למיקום הרוכב בנקודת הדיווש היעילה ביותר על גבי השלדה – אליבא דרוקי. בנוסף תגלו מתלה אחורי בעל ארבעה חיבורים, מהלך של 140 מ"מ וטענה לפעולה חלקה במיוחד, עמידות בסגירת מהלך ופעולה יעילה גם תחת בלימה. כמובן שצינורות השלדה מקבלים צורתם בתהליך הידרופורמי ומולחמים בקפדנות יתירה.
גרסת 70 מקבלת מזלג פוקס פלואט RL עם 140 מ"מ מהלך ובולם אחורי גם מפוקס RP23 עם שלושה מצבי פרו-פדאל. העברת הכוח נסמכת על שימאנו עם מעביר אחורי XTR עם כלוב קרבון ארוך ומעביר קדמי XT המחובר בקשיחות לשלדה. מעצורים הידראוליים מסדרת XT, נאבות XT עם חישוקי מאביק עליהם נעולים צמיגי טיובלס שמנמנים. כל הטוב הזה יהיה שלכם בתמורה לכ-25,000 שקלים.
בשטח
המבחן המורכב לאלטיטיוד החל עם 45 קילומטרים ברמת הגולן, המשיך בכ-30 קילומטרים של שבילי חול באיזור השרון ונחתם בלופ המקסים של סינגל בית קשת (פלוס 20 ק"מ להגיע אליו ולחזור ממנו) בגשם הראשון שירד בראש השנה. תענוג צרוף. והכיף התחיל כבר במורד הראשון בגולן שהכניס את האלטיטיוד מיד בדיוק למה שהוא צריך לעשות: לעוף במורד, מסולע ומדורג באדישות ובשליטה מלאה. לא בכדי זכו מערכות המתלה של פוקס לאהדה כה רבה וכאן – על הסלעים – גיליתי שאני יכול להיות מהיר באופן מופרך למדי (בדיעבד גיליתי שה-GPS הקליט 58 קמ"ש בקטע הזה! אימאל'ה!) ושעדיף לתקל גינות-סלעי-בזלת במהירות ולא ברוגע. השלדה האיתנה ומרכז הכובד הנמוך משרים בטחון רב ומעבר האנרגיה בה פנטסטי ויעיל מאוד. הבלמים לא התקשו להתמודד עם המהירות הרבה של המורד אם כי המעצור הקדמי כבר החל להתעייף קמעה (בכל זאת האופניים היו אצל MBA לפנינו ;-) ) ואיבד מנשיכתו הראשונית אולי כתוצאה מחדירת זיהום כלשהו.
בקטעי הדיווש הארוכים התגלה המתלה האחורי כאקטיבי מאד והיה היעיל ביותר מבחינתי במצב "3" הקשה ביותר של הפרו-פדאל. שם מצאתי את האיזון הטוב ביותר בין קשיחות לספיגה. בכל מקרה נוחות הרכיבה טובה מאוד, הדיווש יעיל כמובטח והיכולת לכסות קילומטרים ארוכים במהירות ונוחות אומרת הרבה על פוטנציאל השימוש באלטיטיוד האלו.
לופ שבילי השרון מורכב ברובו משבילי חול שטוחים ודיווש עתיר התנגדות ומייגע – כבר אמרתי שאני שונא חול? – כאן היה עליי להקשיח את המתלים ולרכך את הצמיגים כדי שנוכל לצלוח בגאון את החול. בתום ההקפה עיקר הביקורת נסבה על האחיזה בחזית שנראה ממהר מדי לצאת ולהחליק ומושפע מדי מקוליסים וחריצים בחול.
קטע הרכיבה האחרון שוב היה באיזור שמתאים לאופי של האופניים האלו כמו חוטם אדום לדייג סקוטי. סינגלים מהירים, טכניים למחצה, מתובלים בבוץ הראשון של העונה ש...נדבק וסתם את המשולש העליון של הזרוע האחורית. די מעצבן אבל לא משהו שלא ניתן להתגבר עליו עם ענף יבש וכמה קללות. ואפילו הדרך המנהלתית מהשכונות המזרחיות של נצרת עלית לסינגל בית קשת ובחזרה (כ-20 ק"מ במצטבר) עברו בכיף אפילו שרובם על אספלט – אולי בגלל שהייתי כבר די מסומם מהגשם המענג שירד.
סבבה.
פתאום התחלתי להסתכל על האופניים שלי עקום. אני מת עליהם (ג'אקיל 1,000 בציר 2005) אבל... מצאתי באלטיטדיוד את מקדם הכיף שגרם לי לצאת ולרכב עוד ועוד – ואין הרבה אופניים שעושים לי את זה ככה. מה שקנה אותי בעיקר היה שילוב השלדה/מתלים אשר מקנים לזוג הזה את הדבר הקרוב ביותר ל"שמחת חיים" שניתן להפיק מאופניים. לא מאד התרשמתי מהעברת הכח שלעיתים פיקששה – ובכלל אני מעדיף את התוצרת של סראם על פני שימאנו – והייתי מוסיף נשיכה למעצור הקדמי. למרות טענת היצרן היכולת במעלות טובה אבל לא מצוינת ואז גם מורגש משקלם של האופניים שאינו קל ולא כבד עם 13.3 ק"ג. מה שכן כבד הוא תג המחיר של 25 קילו ₪ וזה למרות שהאיכות הכוללת טובה והחיוך ימשיך להיות מרוח זמן רב אחרי שמרירות המחיר תתפוגג.