יש לי סחרחורת. קשה לי לנשום ונראה לי שאני עומד להקיא – או להתעלף. מה שיבוא קודם. ככה זה כשלוקחים חולה אסטמה, שהספורט היחיד שהוא עושה זה להחליף תחנות בשלט של הטלוויזיה, ומעלים אותו להר דליל חמצן בגובה 4300 מטרים. לא, לא טיפסתי אותו ברגל, העפלתי לפסגה במכונית מודרנית ונינוחה בקצב רגוע ברובו – וגם זה היה מפחיד דיו. בגובה כזה, מספר מדריך התיירים, משתנה סוג האקלים ככל שמטפסים (ובפייקס פיק יש ארבעה סוגי אקלים שונים). בעוד שבתחתית ההר מדובר בקיץ טיפוסי – דביק וחם – בפסגה אתם עשויים להיתקל בשלג, סופות ברקים ורוחות עזות – כן-כן, אפילו בסוף חודש יולי. במקרה שלנו לא היה שלג, רק ערפל סמיך, שיחד עם האבק הכבד שהעלו המכוניות שלפנינו, לא איפשר לראות לאן נוסעת המכונית והפך את סיכון הנפילה לתהום של כמה מאות מטרים לקרוב ומוחשי. פחד אלוהים.
המחשבה על כך שמחר, כשתתקיים כאן "תחרות טיפוס הגבעה הבינלאומית ה-87 של פייקס פיק", כמה מהנהגים הטובים בעולם ינסו לתת את כל מה שיש להם עם מפלצות מירוץ של 800 כ"ס, במהירויות שמעפילות ליותר מ-200 קמ"ש וללא גדרות בטיחות כלל, פשוט בלתי נתפשת.
אני חייב לשבת, נראה לי שאני עומד להקיא שוב.
החלוצים
"הפסגה של פייק", אחד ההרים המפורסמים בארה"ב, נקרא על שם האדם הלבן הראשון שחזה בו, סגן זבולון פייק, שהוביל משלחת מחקר לדרום קולורדו ב-1806. רק 82 שנה מאוחר יותר נסללה דרך עפר צרה ופרימיטיבית לפסגה, אשר העניקה השראה למשוררת קת'רין לי בייטס (שטיפסה את הדרך הפתלתלה עם כרכרה ב-1893) לכתוב את אחד ההמנונים האמריקאיים המפורסמים ביותר – "אמריקה היפה". שני פסיכים מפורסמים קצת פחות, יונט ופלקר, החליטו ב-1901 לעשות את הדרך במכונית-קיטור – והמסע ארך לא פחות מתשע שעות, במהלכן הן דחפו את הרכב יותר מאשר נסעו בו. מכיוון שבימים ההם כבר הייתה מסילת רכבת קיימת ופעילה אל ההר, לא הייתה סיבה לסלול כביש מודרני ורחב יותר.
כאן נכנס לתמונה יזם מקומי בשם ספנסר פנרוז, שבשנת 1915 החליט להשקיע חצי מיליון דולר מכספו (סכום עתק במונחים של אז) ולסלול דרך עפר מהירה באורך 31 ק"מ כדי לעודד תיירות לפייקס פיק ולמלון המפואר שלו – מהלך אשר זרע את זרעי הפורענות. הבחור כנראה הבין דבר או שניים ביח"צנות, עוד לפני שהמקצוע קיבל אפילו שם, ועם פתיחת הכביש התלול בעולם (דאז), החליט לערוך בו תחרות טיפוס גבעה במטרה להשיג חשיפה רחבה. ברבות השנים הפכה התחרות לאירוע הספורט המוטורי השני הכי וותיק בעולם (האינדי 500 הוא הראשון). בעוד שמכוניות התחרו במרוץ מאז ומתמיד, השתתפותם של אופנועים הייתה סיפור מורכב יותר. דו-גלגליים הצטרפו ונעדרו לסירוגין עד 1982, בה נהרג רוכב שעף באחת הפניות ופגע ברוכב אחר. האופנוענים חזרו ב-1992 והלקח נלמד – כיום הם כבר לא מזנקים יחד כקבוצה, אלא ב"גלים" של חמישה רוכבים לפי קטגוריות (ואנחנו עוד נחזור לזה).
ב-1981, כמעט במקביל לכיבושה של אליפות העולם בראלי על ידי אודי קוואטרו וההנעה הכפולה, נפתחה גם קטגוריית הראלי בפייקס פיק והפכה את האירוע למפורסם ונערץ בעולם כולו. שנה אחרי שנה הגיעו לכאן וולטר רוהל ומישל מוטון וקבעו תוצאות שיא חדשות (עם אודי קוואטרו, אלא מה?), ואילו ארי ואטנן, שכבש את השיא והפסגה ב-1988 עם פיג'ו T16 405, היה חלק מסרט קצר בשם "Climb Dance" שזכה בפרסי קולנוע רבים והפך לסרטון פולחן ב'יוטיוב' ודומיו.
השנה עמדה התחרות בסימן 10: האם יישבר מחסום עשר הדקות לפסגה, והאם זו תהיה התחרות האחרונה במתכונת הנוכחית לפני 2010? הסיבה לכך היא שבשל תביעה שהגיש איגוד ירוק לפני כעשור, הוסכם כי עד השנה הבאה תיסלל הדרך במלואה כדי למנוע נזק סביבתי לצמחייה מהאבק שמייצרות המכוניות שמטפסות לפסגה מדי יום. כבר בשנים האחרונות שינה ההר את פניו, כשחלק ניכר מהדרך כוסה באספלט (כ-6 ק"מ מתוך 19.9 ק"מ של מסלול התחרות) והפך את התוואי המשתנה לעוד יותר בוגדני ולא צפוי עבור הנהגים והצמיגים.
מחזיק תוצאת השיא הנוכחית (10:01.4 דק'), נובוהירו "מונסטר" טאג'ימה, התייצב למשימה, כמו תמיד, עם הסוזוקי המפלצתית שלו (שמייצרת 885 כ"ס ממנוע 2.7 ליטר כפול-מגדשים ושוקלת 1120 ק"ג) והיה הפייבוריט הגדול של האירוע. אבל אף אחד לא התכוון לעשות לו חיים קלים, ומולו ניצב השנה אורח מיוחד – מרקוס גרונהולם, אלוף העולם בראלי לשעבר (לא באמת היינו צריכים להזכיר לכם, נכון?), שנהג בפורד פיאסטה ראליקרוס שמייצרת 800 כ"ס. גרונהולם היה חלק מצוות של שתי פיאסטות, אך המכונית השנייה (נהוגה בידי אנדראס אריקסון, ארבע פעמים אלוף שוודיה בראלי) רוסקה באחד האימונים סמוך לפסגה.
את תואר "האוטו הפסיכי ביותר" לקח דווקא המשתתף השלישי בקטגוריה הפתוחה, פעמיים אלוף בריטניה בראליקרוס, מארק רניסון, שנהג בפורד RS200 עם (אתם יושבים?) לא פחות מ-1150 כ"ס, ממנוע 2.4 ל' מוגדש ומוזרק ניטרו. לטענתו, בזכות משקל שגולח לכ-1000 ק"ג ויחסי העברה מקוצרים מאוד, ה-RS עושה את המיאוץ למאה קמ"ש בפחות משתי שניות ומגיעה למהירותה המרבית (225 קמ"ש) בתוך כ-6 שניות.
אבל אל תתלהבו יותר מדי מנתוני כוחות הסוס המפוצצים – עם העליה בגובה והתדלדלות האוויר, מאבדים המנועים עד 40% מהספקם. זה אומר שלקראת סוף המסלול יהיו ל-RS של רניסון בקושי 690 כ"ס או משהו כזה. עגלה.
נהגי הפרדות
שש בבוקר ביום המרוץ ואני בקו הזינוק. מכוניות הצופים מדשדשות את דרכן למעלה ההר ואני עוצר בצד, לתפוס מרחק מהרכב שלפני כדי למתוח קצת את הגבולות. בכל זאת, לא בכל יום נוהגים על מסלול כה מיתולוגי בשעות שהוא אינו עמוס ברכבי תיירים. משום מה, שני חבר'ה שעומדים בצד חושבים שעצרתי להם טרמפ, וכשהם מספרים שהם מחכים כבר שעה שמישהו יעצור, לא נעים לי לסרב. לשמחתי, מדובר בשני Dudes טיפוסיים, שמתים "לעשן משהו בפסגה" ומאוד נלהבים מהחלקות הזנב שאני מחלץ מהדודג' צ'אלנג'ר השכורה בפניות העפר ההדוקות. אבל כשאנחנו מגיעים לנקודת האמצע, מחכה לנו שוטר בפנים זעופות – "מסרו לי במכשיר הקשר שאתם נוסעים מהר, אז תתחילו להרגיע". אופס...
נקודת האמצע, "Glen Cove", היא גם נקודת החניה שלי באסטרטגית סיקור מתוכננת היטב: מהשעה 7:00 בבוקר מתחילות להיסגר נקודות התצפית השונות, ולא ניתן לנוע עם רכב על המסלול עד שמסתיימת התחרות בשעות אחה"צ המאוחרות. לפיכך, צריך לבחור במקום מעניין לצפייה מחד, עם מספיק חמצן מאידך, ולא רחוק מהרכב שלך, אחרת תיאלץ לטפס מטרים רבים כדי לחזור אליו כשהמרוץ יסתיים.
מהבחינה הזאת, התכנון שלי כטירון היה מושלם – החנתי את הרכב באזור הנוח ביותר ותפסתי טרמפ בעצמי לאזור המכונה "Devil's Playground", בו מסתיים קטע הכביש האחרון ומתחיל סטייג' עפר עד הפסגה. כך אוכל לצלם נהיגה גם על עפר וגם על אספלט, ואעשה את דרכי חזרה לרכב (תוך כדי המרוץ) רק בירידה. מושלם. בתכנון שלי היה רק פגם אחד, קטנטן-פצפון – לא לקחתי איתי מעיל או קרם הגנה כי לא רציתי שהם יכבידו עליי. וזה היה, מה שנקרא, ביג מיסטייק.
מהרגע שהגעתי לנקודת התצפית ועד שהתחיל המרוץ רעדתי מקור, ובמקביל נשרפתי מהשמש כמו תייר צרפתי בחוף פרישמן. ואם זה לא היה מספיק גרוע, הרי שההמתנה למרוץ פשוט ייאשה אותי: יותר משעתיים עוברות מהרגע שנסגרים השערים לתנועת כלי רכב ועד שהמרוץ מתחיל, וגם אז, הכל זז נ-ו-ר-א לאט; בהתחלה יש את ההמנון האמריקאי הבלתי-נמנע, אחר כך את השיר "אמריקה היפה" הבלתי-נמנע לא פחות, אחר-כך טקס רשמי בו "הופך" ראש העיר את הכביש הציבורי למסלול מרוצים, ואז יוצאת לדרך המכונית הקוצבת – ואז כבר בא לך לקפוץ-ראש מאחד הצוקים ולגמור עם זה.
את כל אלו ועוד שומעים בתחנת רדיו שמשדרת את כל מהלך המרוץ עם פרשנות. כך אפשר לדעת מי מזנק ומתי, באיזה רכב הוא נוהג, היכן בדיוק הוא התנגש בעץ ומה יש לו להגיד על זה מתוך האמבולנס. כמעט לכל קבוצת צופים יש מקלט רדיו גדול וקולני, וכך אפשר לעקוב אחר המרוץ גם אם אתם הפסיכים היחידים שמסיירים לאורכו. האמריקאים, מסתבר, פשוט מתמקמים להם בנקודה אחת ולא זזים ממנה במשך עשר שעות, צופים במרוץ במונוטוניות מחרידה – ובוהים בכל מי שבוחר אחרת כאילו שהיה חייזר (מצד שני, העור שלי היה כל כך אדום–שרוף עד כי ייתכן שבאמת נראיתי כמו משהו שהגיע מהמאדים).
מתקפה חזיתית
מתוך 18 קטגוריות שונות (מאופנועים עם-סירה ועד סמי-טריילרים) וכמעט 150 משתתפים, זינקו המכוניות הקלאסיות ראשונות. מעל גלי האתר ניתן היה לשמוע את אחד הנהגים מספר על הפורד מוסטנג 1966 שלו, שהופשטה מכל משקל עודף וזכתה למנוע מירוצים עם 500 כ"ס – אבל כשהם הגיעו לפנייה בה התמקמתי הקצב שלהם דמה יותר לזה של פורד קורטינה עם מנוע של מכסחת דשא. והם לא היחידים, כי גם שאר חברי הקטגוריה נראו כמו גדוד נהגי הפרדות (מה לעשות רז, לא כולם כלים כמוך...).
ואז הגיע גרונהולם.
את צווחות מנוע הפיאסטה, פיצוצי האנטי-לג ונפיחות שסתום הפריקה אפשר היה לשמוע מקילומטרים, מהדהדים בין קירות הסלע, וכשהם הגיעו לפניית ההיירפין "שלי" זה הפך למופע אורקולי מלא – להבות מהאגזוז, חצץ גרוס נורה מהצמיגים וטיסה מוטרפת אל הפנייה הבאה ומחוץ לזווית הראייה. וואו.
מתברר שלבקשתם של חברי הקטגוריה הפתוחה, הסכימו המארגנים לאפשר להם לזנק בתחילת היום (בניגוד לתכנון המקורי), והפער מול קטגוריית הווינטג' שקדמה להם לא יכל להיות גדול יותר. כשגרונהולם הגיע לפסגה, נראה היה שכל 15,000 הצופים נדמו לחלוטין ונצמדו למכשירי הרדיו. "אחת עשרה דקות ועשרים ושמונה שניות" הקריא השדרן ואנחת אכזבה המונית נפלטה לאוויר. זה הכל?! קשה להאמין, אבל למרות הנהיגה המדהימה וקטעי האספלט שנוספו במהלך השנים, גרונהולם לא הצליח אפילו להתעלות על תוצאתו המיתולוגית של ארי ואטנן מלפני 21 שנה (10:47 דק') – וזה לא הפריע לו ולקבוצתו להכין סרט הומאז' מרהיב ל-Climb Dance. חפשו אותו ב'יוטיוב' ותגידו לי אם נראה לכם שאפשר לעשות את זה מהר יותר.
ובכן, מסתבר שכן, ואפילו הרבה יותר מהר. או כך לפחות אני מגלה כש"מונסטר" טאג'ימה עובר את הפניה כמו טייס קאמיקזה בסופת הוריקן. כאן גם התווסף למופע המרהיב מסוק הצילום שהתרומם מעל הצוקים שנייה לפני שהרכב מגיע – כמו סצנה מסרט מלחמה – ותאוצה עוד יותר מוטרפת בישורת שאחריה. אבל כשהמפלץ היפני מגיע לפסגה, מתפשטת עוד אנחת תסכול בקרב אלפי הצופים: 10:15 דק' – כל כך קרוב וכל כך רחוק. מחסום עשר הדקות נשאר לעמוד על כנו, אולי לתמיד (מארק רניסון וה-RS המופרכת, אם תהיתם, קבעו תוצאה של 12:11 דק' בלבד – ונכנעו אפילו לנהגים מקטגוריות נחותות).
סיום הסבב של חברי הקטגוריה הפתוחה מסמן עבורי את הזמן להתחיל לצעוד מטה לצד המסלול – ואז אני מוצא עצמי מותקף על ידי שיירות אופנוענים שפשוט לא-רואים-בעיניים, גם כשהם עומדים להתנגש בגוש בשר במשקל 115 ק"ג. לפחות שלוש פעמים כמעט נדרסתי על ידי אופנועים וטרקטורונים שבלהט הקרב הרחיבו את הקו.
מדהים כמה אקשן ועניין מוסיפה התחרות ראש-בראש לתחרות מול השעון, ולא פעם אפשר היה לחזות ברוכבים נלחמים מרפק-למרפק בפניות, מחליקים ונופלים (ואז קמים וממשיכים לרכוב) או סתם נותנים את כל מה שיש להם. זו בפירוש הייתה ההצגה הכי טובה בהר.
מזג האוויר השתגע
כשנחיל האופנוענים דועך, אני מנצל את ההפוגה וממשיך בהליכה מהירה לכיוון החניון. אני מגיע לרכב מותש ומורעב לחלוטין, נשפך על המושב עם מזגן בפול-ווליום ובולע שני סנדוויצ'ים. מבלי ששמתי לב חזרה הטמפרטורה החמה והקייצית לסורה ואני מוותר בשמחה על לקיחת המעיל ויוצא חזרה אל הטירוף. וזה היה, בפעם השנייה, א-וורי ביג מיסטייק: מקץ רבע שעה לערך השמיים התקדרו באחת והתחיל לרדת מבול – וכמובן שסחבק והטי-שירט שלו נרטבו לגמרי...
קצת לפני שהסערה מתחילה, אני עוד מספיק לראות את ריס מילן, אחד מנהגי הדריפטים הטובים בעולם, חולף כרוח סערה עם היונדאי ג'נסיס קופה שלו, על 550 סוסיה. אבא שלו, רוד מילן, הוא הנהג השני הכי מהיר בפייקס פיק אי-פעם (קבע 10:04 דק' בשנת 1994 והחזיק בשיא עד שטאג'ימה שבר אותו ב-2007) ולריס עצמו יש שני שיאי קטגוריה – שאת אחד מהם הוא מנפץ עם תוצאה מצוינת של 12:09 דק', דקה וחצי מהר יותר מהמקום השני (!) בקטגורית "Time Attack 2wd".
המסלול מתחיל אט-אט לצבור יותר ויותר מי גשמים, וקטעי העפר אליהם אני מדרים הופכים לעיסה חלקלקה של בוץ. למזלי, אני מוצא מסתור מזדמן מהגשם בסככות מאולתרות של צופים אחרים, אך עבור המתחרים בקטגורית ה"Open Wheel" התנאים הופכים לסיוט. זוהי הקטגוריה הוותיקה ביותר כאן והיא נחשבת לאיום הגדול ביותר על הקטגוריה הפתוחה. רוב המתחרים נוהגים במעין באגי עם מנוע V8 וכנף אחורית ענקית – ששוקל פחות מ-800 ק"ג ומפיק בין 650 ל-850 כ"ס. תוצאת השיא בקטגוריה (שהשיג רובי אנסר בשנת 94', בן למשפחה שגידלה הכי הרבה מתחרי פייקס פיק) עומדת על 10:05 דק'. אבל נראה שהשנה הם יזדקקו לנס כדי להתקרב לזמנים האלה.
המתחרים עוברים לפנינו בתצוגות מרהיבות של החלקות כוח וסילוני בוץ, אך ברור שמזג האוויר השמיד להם לחלוטין את התוכניות. פול דלנבאך, אחד מהנהגים הוותיקים והמצליחים ביותר בסגמנט הזה (שזהו גם מרוץ הפרישה שלו), נשמע מאוכזב מאוד בקו הסיום: "המשטח היה מוצף והרכב החליק בלי הפסקה. אם מתחרי הקטגוריה הפתוחה לא היו מבקשים לזנק בבוקר, היינו זוכים לתנאים יבשים ואולי אף שוברים את השיא בעצמנו". בהתחשב בזה שהוא קבע תוצאה פנטסטית של 10:52 דק' למרות הגשם (הטובה ביותר ב-2009 והשלישית בטיבה בסגמנט אי פעם), אפשר בהחלט להבין אותו.
אחרי הבאגים זינקו הטנדרים האיטיים וסימנו את סופו של המרוץ ואת תחילתו של הטיפוס המייאש חזרה לחניון. כנראה שהתכנון שלי לא היה כזה מושלם אחרי הכל...
המרוץ אל העננים
אחרי המרוץ, המתחרים ירדו בשיירה ארוכה לקו הזינוק, חילקו חתימות וענו על שאלות. אפשר היה לראות את המכוניות מקרוב, למשש ולהתרגש, והאווירה כולה צהלה ושמחה – אבל היה לי קשה שלא להרגיש החמצה קלה: מחסום עשר הדקות עדיין לא נשבר, וכיאה להר שמתנשא מעל העננים רוב ימות השנה, עתידו של המירוץ לפייקס פיק נותר לוט בערפל.
מה שבטוח הוא שאם בשנה הבאה האספלט לא יכסה את העפר לחלוטין והמרוץ יתקיים כסדרו, כדאי לשנות קצת תוכניות ולדאוג שחופשת הקיץ באמריקה "תעבור" גם בקולורדו. מעבר לכך שזו אחת המדינות היפות ביותר בארה"ב, תהיה לכם הזדמנות היסטורית לבקר באירוע מוטורי יחיד במינו, עם מסורת ענפה, נופים מדהימים ומתחרים חסרי פחד – ולא פחות חשוב, לנהוג בעצמכם במסלול המיתולוגי רגע לפני שהוא הופך לסתם עוד כביש מפותל. רק תעשו לי טובה, אל תשכחו לקחת איתכם סוודר.
