היו זמנים שחתונה, קתולית, יהודית או מאורית, היתה לכל החיים. אבל היום בעידן המודרני, אתה יכול לגלות פתאום באוסטרליה בן דוד רחוק מנישואיו השניים של אביך שבינתיים הספיק להתגרש שוב, לצאת מהארון, ולאמץ עם בן זוגו ילד מזימבבווה. וזה בערך מה שקרה ל
וולוו וללנד-רובר שבוקר אחד גילו שהן קרובות משפחה. אחרי עשרות שנים ללא קשר הן מצאו את עצמן תחת מטריית פורד. יחד הם היוו חלק חשוב ורווחי בקבוצת 'פרמייר', חטיבת היוקרה של פורד, וכיסו על הפסדי יגואר. עבור
לנד-רובר זה לא היה מצב בדיוק חדש. כמו רוב תעשיית הרכב הבריטית הכושלת גם היא התגלגלה בין ידיים רבות ומצאה עצמה קרובת משפחה למותגים בריטים שונים (כולל לתקופה מסוימת יגואר) תחת בריטיש ליילנד, ואחרי כן בריטיש אירוספייס. הבריטים למדו לדבר יפנית בתקופת השותפות עם הונדה (וייתכן שמכאן הדמיון בין הדור הראשון של הפרילנדר להונדה CRV) ועברו למבטא גרמני בחסות ב.מ.וו ב-94'. אך גם כאן זה הסתיים בגירושין והם נמכרו לפורד כדי לכסות על תשלומי המזונות לרובר. וכך מצאו עצמם הבריטים ב-2004 במרכז הפיתוח של פורד בקליפורניה יוצאים לפתח שני כלי פנאי, הדור השני של ה
לנד-רובר פרילנדר וה
וולוו XC60, על פלטפורמה אחת.
צילום: תומר פדר אבל העולם הוא מהיר. עד שוולוו השיקה את האח שלה לפרויקט, מתרגלים כבר בלנד-רובר הכנת קארי ומחליפים תה בריטי בצ'אי הודי. הם כבר חלק מטאטא. האחיות נפרדו אבל קשרי הדם ביניהן עוד קיימים. הן הרי מבוססות על אותה פלטפורמה.
פלטפורמה
באמצע שנות התשעים זו הייתה המילה החמה בתעשיית הרכב ולא בגלל נעליים חדשות שהגביהו את קברניטי התעשייה. היתה זו פולקסווגן שהנחיתה עלינו את המושג עם שימוש באותו בסיס עבור שפע המותגים שנפלו בחלקה ממסע הרכש המטורף של פרדיננד "הגדול" פייך. פולקסווגן בוודאי לא הייתה הראשונה לעשות זאת, אבל ההיקף הכל כך גדול של הביצוע, והקרבה בין המכוניות הפכו את המושג לשיחת היום ומטרה לחיצי ביקורת רבים. הרי מי האדיוט שיקנה אודי יקרה אם מתחת לעור היא בסך הכל גולף עממית, שלא לדבר על סקודה? מי יקנה? אההם, מסתבר שדי הרבה, ושיתוף פלטפורמות הפך עניין של שגרה.
עד כמה יכולות אחיות להיות שונות ולשמור על ערכי המותג? שאלה זו הפכה מעניינת אף יותר כאשר יצאנו למבחן עם הפרילנדר וה-XC60. שניהם נשענים על הפלטפורמה הגדולה של פורד שמשמשת גם את המונדיאו, S-מקס והגלאקסי, אך גם את ה-S80,V70 ומשפחתה בוולוו. האם זו אותה מכונית בתחפושת או שהכלים שלפנינו אכן שומרים על ערכי המותג?
מגע ומראה
עצירה ראשונה, אי שם בבוקרו של יום על הכביש היורד לבקעה. רגע לפני הקפה שתומר מבטיח לנו (את זה הוא דווקא יקיים) אנחנו מתבוננים ומתחילים לקבל רמז מכיוון המראה. הוולוו נראית יותר מודרנית, וגם יותר ספורטיבית. מין שילוב ניו-אייג'י של סטיישן, קופה ופנאי ברכב אחד שגם נראה מאוד מאוד וולוו. הוא גם נראה טוב ומצליח לקחת את הכיוון המוכר של וולוו צעד קדימה.
הפרילנדר וותיק יותר ופחות מסתדר עם פלחי השוק הנהוגים, כמו שנראה גם בהמשך. זה בולט מייד במבחן החזותי. הוא נראה כמי שעדיין לא החליט אם הוא רוצה להיות שובב עממי, או סנוב, פלצן יוקרתי. הוא נראה בפירוש יותר לנד-רובר ויותר בריון-שטח מהוולוו אבל הקשר לאחיו הגדולים פחות ברור. וגם מבחינת פרופורציות הוא הולך בדרך שונה משאר חברי התחום. הוא קצר מהוולוו גם מבחינת בסיס הגלגלים אך הוא רחב וגבוה יותר.
צמאים לגלות קשר משפחתי אנחנו מסתערים על תאי הנוסעים. האם כאן נמצא משהו משותף? אבל העיניים מתקשות לאתר רכיב משותף. סביבת הנהג בפרילנדר היא לנד-רובר קלאסיק בעוד הוולוו נאמנה לקו החברה. אבל רגע לפני שהתייאשנו הסגיר הבריטי רמז מקשר: מתגי התפעול של החלונות והמראות זהים לגמרי. אבל אפשר, אם תרצו למצוא ברכב הבריטי כמה חלקים של פורד...
הפרילנדר כמו שכבר הבנתם שופע ניחוחות לנד- רובר, בסביבת הנהג. זה אומר עיצוב פשוט יעיל ושימושי, עם פקדים גדולים למדי, ובעלי מראה צעצועי. גם בורר מצבי השטח מקנה אווירה ייעודית יותר. אלא שהפשטות הממוקדת הזו, שכל כך כובשת מול כלי פנאי עממיים יותר, נראית ביחס לוולוו קצת ...פשוטה. פתאום מפריע שפע הפלסטיק השחור במרכז, תאורת המחוונים הירקרקה או המחסור בצג בקרת האקלים. וכך גם העובדה שתאורת הפנים פשוטה ואינה כוללת נורית מפות ממוקדת או שאין זיכרונות למושבים.
מושב הנהג כאן קצת יותר נוח עבורי, בזכות התנוחה הטבעית הגבוהה. אבל לבריאי מידות כמו אלסיבוני ג'וניור תפריע קרבת התקרה, והמבנה הצר והקטן יותר של המושבים. מאחור, בזכות מימד הגובה המצב מעט טוב יותר (גם לעומת הוולוו), אבל לשוודית מרחב עדיף לרגליים. תא המטען אינו גדול במיוחד.
כנראה שעבור רוב הלקוחות פתיחת דלתה של הוולוו תסיים את ההשוואה הזו. תא הנוסעים המהודר שלה פשוט נראה בליגה אחרת של עושר והידור, היא נראית הרבה יותר...פרימיום ומדברת יוקרה בשוודית שוטפת.
סביבת הנהג, התפתחות נאה לקו שהביאה ה-S40, נראית מקורית מאוד, אך גם בדרך כלל קלה לתפעול. שילוב גווני הקרם, שחור ואלומיניום יוצרים אווירה מאוד נעימה. אז כן, בלם היד האלקטרוני מעט מבלבל (לדחוף או למשוך) אבל כל היתר מאוד קריא, מאוד איכותי ומאוד עשיר.
הוולוו מרגישה גדולה יותר ממושב הנהג, ובצדק, וטווח הכיוון של המושב עדיף. עבור מיניאטורות כמוני ההגה, גם במצב הרחוק ביותר, קרוב מדי, ומפריע לתנוחה מושלמת. לגדולי המידות זה לא הפריע. להיפך, הם נהנו ממרחב עדיף לראש, ומהמושבים הסקנדינביים. גם תא המטען השוודי גדול משמעותית (495 ליטר מול 405).
בכביש
אחיות או לא, קשה למצוא קשר בין המנועים שמוצבים בחרטום. הכלי השוודי מצויד בעוד אחת משפע הגרסאות (בנזין ודיזל) למנוע המודולארי הטורי של וולוו, כאן עם חמישה צילינדרים, נפח של 2.5 ליטרים, 185 כ"ס ו-40.8 קג"מ. הפרילנדר משתמש ביחידה שונה לגמרי של פיז'ו שהגיעה כחלק משיתוף הפעולה בין פורד ליצרן הצרפתי (וסתם לרקע כללי, גם בעל הבית החדש טאטא השתמש בכלי השטח הישנים שלו במנועים של פיז'ו). כאן מדובר במנוע ארבעה צילינדרים שגרתי יותר שמייצר 160 כ"ס. באופן מעניין שיא המומנט שלו זהה למחומש של וולוו. מה כן משותף? שניהם חמושים באותה תיבה של אייסין עם שישה הילוכים, כאשר דווקא ללנד-רובר יחס העברה סופי ארוך יותר.
וכאשר מדובר בשני כלים עם משקל דומה (דווקא הפרילנדר מעט כבד יותר) התוצאות לא הפתיעו. כהמשך למראה הספורטיבי הרגיש הכלי של וולוו גם מהיר יותר ואכן היה כזה בכל מבחני ההאצות (בדיוק כמו שרומז המפרט). לשניהם אמנם לוקח שבריר שנייה כדי להיכנס לתחום האפקטיבי של המנוע (קצת לפני איזור ה-2000) ולצאת לדרך (בלנד-רובר זה קצת קצר יותר) אך משם והלאה הוולוו פשוט מהירה יותר ומותירה את הפרילנדר מאחור.
המנוע שלה מרגיש בשרני יותר והינו גם שקט יותר. זה בולט במיוחד בעמידה שם מתעקש לוגם הסולר של הפרילנדר להשמיע טרטור קל שאינו יאה בחבורת היוקרה. אבל שלא יהיו טעויות, גם הפרילנדר מציע ביצועים טובים ובהאצות ביניים עירוניות של בין 50 ל-80 הוא לא ממש נופל מהכלי השוודי. בזכות תכנות שונה פעולת התיבה שלו קצת יותר מהנה וזורמת בעוד התיבה בוולוו לעיתים נתקעת קצת לפני שהוא מסכימה להוריד הילוך. לפרילנדר, כירושה מב.מ.וו, גם מצב ספורט בדרך לתפעול הידני.
מנוע קטן יותר יחד עם הילוכים ארוכים יותר כנראה תרמו לכך שהפרילנדר רשם עליונות לכל אורך הדרך בתחום צריכת הדלק. בשיוט נינוח הוא יסתפק בכ-11.7 ק"מ לליטר מול 10.7 לוולוו. תחת עומס של יום חם ומפרך עם זחילות ארוכות בשטח הגיעו שני הכלים ל-6.4 לבריטי או 5.9 לשוודי. והממוצע יעמוד על 8.4 מול 7.9 לטובת הלנד-רובר.
מפותל
פניה מהירה ראשונה בפרילנדר ואני בכוננות. כמו לנד-רובר של פעם, הוא מציג רכות גדולה ורוכן בכבדות על הגלגלים החיצוניים. ברגע הראשון זה מרתיע, הרי כבר שכחנו שיש זוויות שכאלה. זאת במיוחד כאשר ההגה מרגיש קל בצורה מוגזמת ברגע הראשון (ותאמינו לי הוא ירגיש כך עד לשנייה האחרונה של המבחן). אבל היכולת נמצאת שם. וכאשר לומדים לסמוך עליו הוא יכול להיות אפילו מאוד משעשע וברור, בלי תת-היגוי מוגזם, ועם תפקוד נכון של מערכת ההנעה הכפולה (באדיבות האלדקס כמובן) שמוכנה לשגר מידות נכונות של כוח לאחור. אפילו להגה מתרגלים, בייחוד בגלל שהתגובות להפנייתו מאוד פרוגרסיביות.
צילום: תומר פדר
הוולוו הרבה יותר ברור וקל למשתמש. עם זויות מרכב צנועות, וריסון תנודות מאוד מוצלח הוא מרגיש על הכביש הרבה יותר "אוטו". קל להתרגל אליו, ולייצר מייד קצב גבוה על כל כביש. אבל, כאן בערך זה נגמר. למרות ניהוג נכון ובטוח הוולוו אינו מהנה במיוחד וסובל מהגה קצת מנותק ולא מספיק הדרגתי. ואם את הפרילנדר כיף לחקור, הוולוו השגרתי יותר פותח מיד את כל הקלפים. הסיפור דומה גם מבחינת בלמים. אלה של הוולוו שגרתיים ויעילים ואילו הרכב האנגלי דורש לחיצה הגונה על הדוושה הקהה משהו, כדי לייצר כושר בלימה שנופל רק במעט מהשוודים.
גם מבחינת רעש יש הבדל: הפרילנדר קצת יותר שקט בעיר בזכות בידוד מוצלח יותר של רעשי כביש, אבל השוודי מסנן טוב יותר את רעשי הרוח מה שהופך אותו רגוע יותר בנסיעות בין עירוניות.
בשטח
כאשר תומר מכוון אותנו לשביל המטפס ממרגלות הגלבוע לכיוון המבצר הצלבני של כוכב הירדן, מתחיל גם מד הטמפרטורה החיצונית לנסוק מעלה. עם 44 מעלות שמראים הכלים האלה, זה בוודאי לא היום המתאים עבור מסע שכזה. פיקניק לא יהיה כאן למרות שתומר מבטיח שנגיע לבריכה בדרך. אפשר רק להתנחם בכך שהוא, בתפקיד הצלם, יצטרך לבלות הרבה יותר זמן מאיתנו בתנור החיצוני. אבל גם אנחנו לא ממש בפריג'ידר בייחוד בגלל המחסור באטימה מלאה לגגות הזכוכית הכפולים בשתי המכוניות. השמש הקופחת צוחקת מהאריג (תפעול חשמלי בוולוו ידני בלנד-רובר). הלו אירופאים, לא שמעו אצלכם על שמש?!
צילום: תומר פדר
השביל הקל מאשר מייד את מה שחשבנו קודם. כמו על הכביש גם כאן הפרילנדר הרך נוח יותר. וכאן גם על קפלים גדולים או בליטות גדולות הוא תמיד שומר איזו רזרבה של רכות ולא מתרסק. הוולוו משדר פחות רעשי מתלים ומרכב, אבל הוא קצת פחות נוח. עם זאת הדגש הוא עדיין על קצת, כי השוודים מסתבר יודעים את המלאכה.
והשביל שהופך אט אט קשה יותר, לוקח את הכלים לכיוון קצה יכולתם, שלמען האמת מפתיעה לטובה. זה הרבה מעבר למה שהלקוח הטיפוסי ייקח אותם. המסלול הזה בפירוש דורש זהירות ותכנון. וכאן שלא במפתיע הפרילנדר מרגיש יותר טוב, עם מהלך מיתלים ארוך יותר, אתה נכנס פחות למצבי ה"ציפה" של הצלבות פוטוגניות שה-XC שמניף גלגלים כמו בלרינה, יודע לייצר. הוא מרגיש יותר חסון, יותר שטח ויותר לנד-רובר ולא ממש מתרגש. זוויות הגישה והנטישה שלו עדיפות, והוא יכול להיעזר במערכת בקרת הנסיעה במורד. בוולוו לעומת זאת סומכים על בלימת המנוע של הדיזל בהילוך ראשון – זה לא ממש מספק. הוולוו מרגיש כאן קצת פחות בבית, גם אם הוא לא ממש מרים ידיים באף שלב. אבל חלק מהתחושה המאסיבית של הפרילנדר היא בפירוש אשליה שהבריטים הצליחו לייצר, כמו שתרמוז למשל הצצה במתלים האחוריים – בוולוו הם נראית יותר חסונים – או מתחת למרכב (מערכת הפליטה שלו יותר חשופה).
תומר, שמחפש הצלבות קצת יותר פוטוגניות, ממשיך להתעקש שיהיה מעיין, אבל הדבר היחיד שאנחנו מוצאים בינתיים היא בריכת בטון שמוקפת בפרות, שמן הסתם כבר שתו ממנה, או שאולי בעצם הן שמלאו אותה. מתוך הרכב הבריטי אני רומז לתומר שזה לא ממש כוס התה שלי, אבל תומר טוען שהוא מוכן למלא כאן את המימייה ולשתות. כנראה שכשמתרגלים לחרא קשה להיגמל.
והוא נחוש, צלמינו הכחוש, להביא לרוני תמונות אווירה של מים, ולכן באיזור נחל תבור, קורן מאושר, הוא מפנה אותנו ל"עין אוחתוק" עם דרישה לבגדי ים והרבה מצב רוח טוב. אנחנו נוטשים את המזגן למסע קוצני להחריד, רק כדי לגלות ששכחנו את זכוכית המגדלת...זה מעיין?
זה הרגע לחזור לכלים ולקבל כפיצוי (זה באמת מגיע לנו) כמה שבילים מהירים שמטפסים לכיוון כפר תבור. וגם כאן במפתיע, או לא, הפרילנדר הוא הכלי המהנה יותר. שתי המכוניות חמושות במערכת של האלדקס (לוולוו דווקא מערכת מתקדמת יותר) אך זו שבפרילנדר מרגישה נכונה יותר להזרמת המומנט לאחור, והרכב ניטראלי יותר, ומוכן לרקד קלות תחת מצערת מעוכה. יחד עם התחושה היותר מאסיבית, ויכולת הגיהוץ זה פשוט כיף. אבל גם כאן כמו לכל אורך המבחן הוולוו "לא פראייר". כן, הוא פחות משחק ומרגיש יותר כמו כלי הנעה קדמית (די דומה לכביש) אבל הוא די בסדר.
תשובות
האם האחיות לפלטפורמה מרגישות כמו תאומות? ממש לא. וזה די משמח לגלות שגם בעידן תחשיבי החיסכון וצורה לפני הכל, שיתוף פלטפורמות יכול להיעשות באופן נכון וליצור שתי מכוניות שונות לחלוטין. כאלה שלא היינו מעזים לחשוד שמשהו משותף בהן. קונצרן פורד בפירוש מראה שהוא יודע לעשות זאת נכון.
צילום: תומר פדר ולמכוניות. פעם נוספת שובה הפרילנדר את לבנו בתפיסה ובביצוע הכל כך מוצלח ונאה לרכב פנאי. אנחנו מודים: עם כל כך הרבה אופי ויכולת טובה קשה לנו להישאר אדישים כלפיו. אבל נראה שהמכשול שהצבנו בפניו הפעם קצת גדול מדי. כי הפרילנדר נראה כמי שעדיין לא החליט אם להיכנס לחוג היוקרה ומבחינה זו ה-XC60 המלוטש מרגיש שם בבית וגובר עליו ללא קושי. ולמען האמת גם באזורים החזקים של הפרילנדר ה-XC לא נותר הרחק מאחור. וולוו מוכיחים שוב שהם יודעים את העבודה בתחום הפנאי. אנחנו חושדים שמי שיוציאו סכום כה גדול – 320,000 שקלים ללנד רובר או 350,000 לוולוו ( 300,000 לגרסה הרגילה) יעדיפו בסופו של דבר משהו יוקרתי יותר כמו הוולוו. ולמען האמת אנחנו לא יכולים להאשים אותם.
המבחן הופיע לראשונה במגזין 'שטח' 57
