לטויוטה ראב4 לא מעט זכויות בתחום רכבי הפנאי. אפשר אומנם להתווכח אם הוא זה שמחזיק בזכות הראשונים או שמא הסוזוקי וויטארה, אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא היה שם מההתחלה, ובגדול. הדור הראשון הצטיין בשילוב של ביצועים, עיצוב ופרקטיות שהפכו אותו ללהיט, ולא רק בארץ. אישית, עיצוב גרסת השלוש דלתות של הדור הראשון, עם הפרופיל הדרוך לזנק והגלגלים הפרושים בקצות הגוף חביב עלי במיוחד, לא רק בתוך הקטגוריה.
אבל בדור האחרון של הראב4 דברים השתבשו קצת. הוא היה החלוץ שבישר את השינוי, לרעה, באיכות החומרים וההרכבה בתאי הנוסעים של טויוטה; יכולת השטח לקתה בחסר וגם בכביש אותו "משהו" שגרם לנו לאהוב את הדורות הראשונים נעלם לו. האם מתיחת הפנים שעבר זה עתה, שזיכתה אותו במנוע ותיבת הילוכים חדשים (הישר מהאוונסיס החדשה) כמו גם שינויים קלים בפנים ובחוץ, טיפלה גם בנקודות התורפה שמצאנו במבחן בגיליון 30? אין דרך לדעת מלבד לצאת לסיבוב ארוך בכבישי ושבילי ישראל.
לא שבור - לא מתקנים
המראה החיצוני היה אחד הדברים שדווקא כן אהבנו בדור השלישי של הראב4, וכנראה שגם החבר'ה בטויוטה. מעט מאוד שינויים בוצעו במראה החיצוני, וכנראה שתצטרכו להעמיד ראב4 מתוח ליד כזה שלא כדי להבחין בהם. רוצים טיפ? הציצו על מראות הצד – מתיחת הפנים שתלה בהם את מאותתי הצד. החבילה עדיין נאה, עם שילוב מאוזן של עידון ומוצקות כראוי לרכב שאמור להיות קאובוי עירוני, או לפחות לרמוז שהנהג שלו הוא כזה. גם בפנים הרכב השינויים העיצובים מינוריים – האלמנט השולט הוא עדיין אותו קפל לרוחב כל הדשבורד, עם עיצוב דיפוני דלתות שמצביע אליו. ההגה שונה, וזכה לתחתית שטוחה אה-לה אודי RS4 (עם מנופי הילוכים שמציצים מאחור) – עניין קצת מוגזם, לטעמי, ברכב נטול יומרות ספורטיביות. אבל שיהיה. יותר בעייתית היא העובדה שגם איכות החומרים נשארה כשהיתה ולא שופרה במתיחת הפנים – לא מעט משטחים משמיעים צליל דק ונבוב תחת אצבעותי החקרניות, משטח פלסטיק בדלת גזור במידה קטנה מדי ונע מצד לצד בתושבתו ושקע המצית נשלף קומפלט כשמשכתי את המטען הסלולארי. לא מה שטויוטה הרגילה אותנו אליו בשנים של היי-לקסים עמידים בשואות גרעיניות. גם הארגונומיה, תחום חזק מסורתית אצל טויוטה, לא מושלם – כפתורי תפעול המזגן (ולא בקרת אקלים!) אומנם גדולים וברורים, וגם תפעול הרדיו סביר, אבל מיקום כפתור כיוון המראות גרם לשלושה נהגים מנוסים לחפש אותו הרבה יותר מדי זמן, ומיקום כפתור ה"ספורט" של תיבת ההילוכים – מאחורי ההגה, בצד שמאל – פשוט הזוי. בגרסת הבסיס, שעולה 175,000 ₪ (לא כולל צבע מטאלי) אתם גם יכולים לשכוח מאבזור פינוק שכבר כמעט הפך לסטנדרט בקבוצת המחיר הזו – לבקרת האקלים הנפקדת מצטרפים בקרת שיוט ושליטה מההגה על מערכת השמע (שמצידה מסתפקת בנגן דיסקים, ולא מחליף דיסקים. לפחות יש חיבור למקור שמע חיצוני). מהצד השני, מפרט הבטיחות, שלקה בחסר בגרסת הכניסה לפני מתיחת הפנים, שופר משמעותית וכולל מעכשיו את כל הארסנל ללא הבדל דת, גזע וגרסה – יש שבע כריות אוויר, בקרת משיכה ובקרת יציבות ששולטת גם בתגבור ההגה, ומקשה עליך להפנות את ההגה בכיוון הלא נכון במקרה החלקה. יופי.
המישורים הפתוחים
סוכנות טויוטה נמצאת קרוב מאוד לאיילון, שלוקח אותי צפונה אל טופלברג. הראב4 מרגיש כאן בבית, על כביש פתוח וסלול היטב. המנוע חרישי, והתיבה הרציפה מאפשרת לו להסתובב בסל"ד תת-קרקעי (2000 סל"ד נותנים כמעט 120 קמ"ש). אין כמעט רעשי רוח – אם כי בהמשך נגלה שהנושא מושפע מאוד מרוחות צד – ורק רעשי צמיגים מפרים את האידיליה. המזגן מתגבר בקלות על חום תחילת יוני והעסק נראה מבטיח בשלב הזה.
אני מעמיס את רונן ואנו מפליגים צפונה. בנתיב ההאצה לכביש החוף אני לוחץ על דוושת הגז עד הסוף כדי להשתלב בתנועה הערה, ונשאר מבולבל. תיבה רציפה אמורה למצות את המיטב מהמנוע, לא? אז מה זו ההשתהות הזו ביציאה מהמקום? ולמה המנוע נשאר על 4000 סל"ד ולא מטפס לשיא ההספק? לשאלה הראשונה אין תשובה טובה – ככל הנראה הקצה הקצר של יחסי ההעברה בתיבה פשוט לא מספיק קצר (ההילוך הראשון המתוכנת, במצב הידני, מגיע ל-70 קמ"ש ועוד קצת). אין ממש מה לעשות בנושא. הנושא השני מתברר כפשוט יותר לפתרון – צריך פשוט לבעוט חזק, ממש חזק, בדוושת הגז אם רוצים את לנצל את כל כח המנוע. מדרגה כזו בין "גז רגיל" ל"קיק-דאון" היא מוגזמת, וקשה לי לדמיין עלמה חסודה בנעלי עקב מצליחה לייצר את כח הדריכה הנדרש. מבחינת האפקט, הרי שב-4000 סל"ד מתקבלת תאוצה נעימה ושקטה יחסית, אבל לא מספקת לצרכי עקיפות זריזות או השתלבות בתנועה עמוסה. בשיא ההספק העסק כבר זריז למדי, אבל גם רועש ולא נעים. אגב, לחיצה על מתג "ספורט" לא חוללה שינוי מהותי באופי התיבה.
מה פה קורה פה?
מכביש החוף אנחנו עוברים לכביש משני, שסלילתו טובה פחות – והראב4 הולך ומאבד נקודות. רעשי הכביש מגיעים לרמה שכבר מפריעה לשיחה ברכב והמתלים מגלים יכולת מוגבלת מאוד לטפל בשיבושי הכביש. "הוא לא בקטע של נוחות, הא?" היה סיכום לא רע של הנושא שעלה ממושב הנוסע. הכביש מתחיל להתפתל, ואני מעביר את התיבה למצב ידני – לא חייבים, היא תגיב למשוטי ההילוכים גם במצב D – ומשחק לי בין ההילוכים. הם עוברים חלק ומהר, ועם שבעה יחסי העברה אין בעיה למצוא הילוך מתאים לכל מצב. תגובות השלדה מאוזנות מאוד, אבל בקרת יציבות היסטרית מתערבת מוקדם מאוד (מדי פעם היא הבהבה גם במעבר על מהמורות – בקו ישר...). אפשר לנתק אותה, ולקבל קצת יותר פאן – בעיקר על שבילי כורכר – אבל מתברר שהשליטה בתגבור ההגה לא נעלמת, והתוצאה היא תחושה מוזרה מאוד של ההיגוי בגבולות האחיזה, כאילו מישהו שכח גוש פלסטלינה גדול איפה שהוא בתוך המערכת.
אבל שבילי כורכר הם בערך המקום היחיד בו אפשר ליהנות עם הראב4 בשטח. בקצב טיול על שבילי קק"ל, הוא פשוט לא נעים. קופץ וחובט בנוסעים ללא הרף. יש למתלים אומנם "נקודה מתוקה" בה הם מתחילים לספוג כראוי, אבל זה קורה במהירות גבוהה בהרבה ממה שהגיוני ובטוח, ואני בספק כמה נהגי-פנאי של שבת יגלו אותה בכלל. בקטעים טכניים יותר, כאלו בהם האלקטרוניקה המודרנית מצליחה להפתיע אותנו כל פעם מחדש ביכולתה להרחיב את מעטפת היכולות של כלי הפנאי המודרניים, הראב4 מאכזב. מאוד. אין דרך אחרת לנסח זאת – זו אחת מבקרות המשיכה הפחות אפקטיביות שפגשתי בכלי פנאי. גם בתנועה היא מתקשה להתמודד עם הצלבות, ואפילו גלגל אחד באוויר על קרקע תחוחה יכול לעצור את ההתקדמות, ולא משנה כמה זמן תיתן לה להתעשת ולהבין מה קורה. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי עומד במקום, מפרפר גלגלים, בנקודה אליה בכלל לא התייחסתי כאתגר. שבילים ועליות שחציתי עם כלים אחרים התגלו כגדולים על הראב4, אלא אם אתה מוכן לשים נפשך ופגושך בכפך ולנסות את שיטת המומנטום. נהג הראב4 יאלץ לחפש מעקפים או להישאר מאחור גם בחבורה שכוללת רק רכבי פנאי – וזו בעיה. כדי להוסיף חטא על פשע, המצמד המרכזי התחמם מהר מאוד, ושניים שלושה ניסיונות להתגבר על הצלבה הדליקו נורת "טמ' שמן גבוהה בתיבת ההעברה" בלוח השעונים. יחס ההעברה הארוך של תיבת ההילוכים, שמקשה על זחילה מבוקרת או צבירת תנופה לפני מכשול, היה מסמר אחרון בארון היכולת של הראב4 במה שהוא יותר משבילים קשים ומפולסים יחסית.
שיפור - אבל לא בכיוון הנכון
יחידת ההנעה החדשה של הראב4 היא בהחלט שיפור ביחס לקודמת. חזקה יותר, נעימה יותר וחסכונית יותר – צריכת הדלק בסוף המבחן הייתה 9.5 ק"מ מרשימים לליטר (במבחן הפרברים שלי – איפוס מחשב דרך במודיעין ובדיקת הצריכה בפקקים עד לסוכנות – השגתי תוצאה לא פחות ממדהימה של 13.5 ק"מ לליטר). אבל לא זו הייתה הבעיה בראב4. איכות הבניה והחומרים לא שופרה, וחשוב עוד יותר – יכולת השטח נשארה מהנמוכות בקטגוריה. נכון, זה לא דיפנדר, והוא לא אמור לקחת אותנו ל"אינסוף ומעבר", אבל הוא גם לא אמור להשאיר אותנו מבוישים בתחתית עליה גם מול הצנועים שבסגמנט.
אם אתם קונים "ג'יפ" רק כי אתם אוהבים את התנוחה הגבוהה, הדאווין והיכולת לחנות על מדרכות – אז יכול להיות שהראב4 יתאים לכם, בתנאי שאיכות הסלילה בעירכם טובה (ואגב, אתם כנראה לא קוראים את המגזין הנכון). אם אתם קונים רכב פנאי בגלל היכולת שלו לשרת אתכם גם בשעות הפנאי ולא רק ככלי תחבורה, אז לראב4 יש כמה בעיות מהותיות, וזה עוד לפני שנגענו בתמורה למחיר מבחינת אבזור, שיש טובות ממנה.