מקנמרה (מימין) לצד מוסטאנג פתוחה ופלקון באמריקה הוא זוהה שנים עם מלחמת וייטנאם, מלחמה ששמה בצל את הקריירה המעניינת שלו בעולם הרכב. הקשיש בן ה-93 שנפטר השבוע בשנתו היה סיפור הצלחה מטאורי בשנות החמישים בקונצרן פורד, ואחראי לכמה מההצלחות המרשימות של המותג. נתחיל מההתחלה.
בהיותו בעל תואר כפול מאוניברסיטאות ברקלי והארוורד בתחום חקר הביצועים והסטטיסטיקה, הוא שירת במלחמת העולם השנייה בחיל האוויר האמריקאי, שם הביא לידי ביטוי את יכולותיו הסטטיסטיות בניבוי שיעורי הצלחה של הצנחת חיילים, אספקה וכמובן הפצצות. כנראה שיכולותיו אלו היו מוצלחות ויעילות, שכן עם תום המלחמה פנה אליו ואל 9 מחבריו ללימודים ולצבא הנרי פורד השני, וביקש מהם להחיות את החברה שהקים סבו. פורד יצאה מהמלחמה אל כלכלת שוק שונה לחלוטין מזו שנכנסה אליה לפני המלחמה, ובשמונת החודשים הראשונים של 1946 כבר הספיקה לצבור הפסדים של 85 מיליון דולר.
למרות שחשב לחזור לאקדמיה ולהמשיך ולעסוק בתחום הסטטיסטי ובחקר ביצועים, קיבל את ההצעה ויחד עם חבריו הצטרף לפורד. העשירייה זכו לכינוי "החבר'ה החכמים" (whiz kids). בדיעבד, מדובר למעשה בעתודה ניהולית כפי שמוכר לנו כיום ממספר לא מבוטל של גופים במשק.
מקנמרה החל דרכו בשיווק ובמכירות ויישם את אמונתו "ניתוח סטטיסטי של השוק ומחקרי שוק חשובים יותר מהמוצר", ושם כמובן בחן את המספרים והסטטיסטיקות. הוא זכה להצלחה רבה וב-1955 מונה למנהל חטיבת פורד,ב-1957 מונע לסגן נשיא פורד ומנהל החברה בתחום הרכבים והמשאיות הקלות. באותה שנה כבשה החברה את פסגת המכירות בשוק הביתי מידי שברולט, לאחר 22 שנות סגנות.
בין הצלחותיו ניתן למנות את הפלקון אשר הושקה ב-1960 ונמכרה בכחצי מיליון יחידות בשנתה הראשונה בשוק וההחלטה להפוך את הת'נדרבירד הדו-מושבית למכונית ארבע-מושבית – מכוערת למדי – אך כזו אשר יכולה לקסום לקהל רחב יותר (שוב, חשיבה של מוח אנליטי...). הרעיון הצליח והמכירות קפצו מכ-19,000 יחידות מהדו-מושבית לכ-100,000 לארבע-מושבית, למרות העיצוב השנוי במחלוקת. אגב, המכונית הארבע-מושבית זכתה לברכתו המחודשת בראיון אשר נתן ל"אוטמוטיב ניוז" ב-2003. לדעתו המוצר חשוב מעט פחות מצרכי הלקוחות ומניתוח המגמות בשוק, והמכירות הוכיחו זאת... באותו ראיון ביקש שיזכרו אותו כאבי בטיחות הנוסעים בקונצרן הואיל והכניס מספר אבזרי בטיחות כסטנדרט במכוניות החברה.
בנובמבר 1960 מונה לנשיא פורד, הראשון שאינו בן למשפחת פורד, וזכה לחבילת אופציות ושכר נדיבים מאד (
מזכיר נשכחות, לא?) בהיקף של כ-3 מיליון דולר, סכום עתק באותם ימים. חודש לאחר תחילת "כהונתו" פנה אליו הנשיא הנבחר, ג'ון פ. קנדי, והציע לו את משרת שר ההגנה. מקנמרה הסכים להצעה המכניסה לו שכר שנתי של 25,000 דולר בלבד לשנה! הוא החזיק במשרה זו גם תחת נשיאותו של לינדון ג'ונסון ושל ריצ'רד ניקסון, בתקופת מלחמת ויטנאם הידועה לשמצה, מלחמה שנחשב לאדריכלה. הציבור האמריקאי יזכור לו בעיקר את המלחמה. אנו נזכור לו את הקריירה המצליחה בפורד.
