יום שבת, גשם שוטף. בחוף ראשון גולש גלים יחיד ושני קיאקיסטים מנסים לשווא לחמוק מגושי הברד הניתכים עליהם. רבע שעה ומכה אחת בראש מאוחר יותר, עולה וצף לו רעיון. "יש סופה בחרמון, מה דעתך על קיאקים בשלג?" אומר גיא חברי הקרוב. "סבבה" אני ממלמל תוך כדי בליעת עוד ליטר מי ים. "בכיף! כל עוד אתם בקיאק ואני בחוץ מצלם" מוצב התנאי שבאופן מוזר מתקבל מייד. ראשון 07:00. "בוקר טוב רובי! אנחנו מגיעים ביום חמישי לחרמון כדי לגלוש עם קיאקים בשלג. אתה יכול לעזור לי עם הקשרים שלך באתר?". מהעבר השני של הקו שתיקה מתחלפת בהססנות. "א..שמע... יש כרגע סופה בחרמון... שלח לי מייל ואולי כמה צילומים של הרעיון. ..אני שומע אותך ממש גרוע...יכול להיות שאמרת קיאקים בחרמון?...אה...נדבר בערב".
זרע הפורענות
מזה כמה שנים שגיא מטפטף לי על גלישת קיאקים מסוג white water (קיאקים קצרים המיועדים לנהרות ולגלישת גלים) בשלג. אפילו רד-בול מקיימת תחרות רשמית במדרון מושלג. לאחר צפייה בעשרות סרטים על גלישת קיאקים, הבנו שהקיאק למעשה מתפקד כמו מזחלת. הכיוון נעשה תוך כדי הטיית הגוף ועזרה של המשוטים, בדיוק כמו במים. אחת המסקנות החשובות שעלתה היא שהלבוש המתאים אינו בגדי גלישה וחליפת הצלה, אלא כל דבר שמתאים לשלג. יום רביעי בבוקר, ביקור קצר ברחוב הסדנה בת"א ואנחנו יוצאים מאביזריון מצוידים בקסדות ומעילי שטח. שמוליק עוד מספיק להפטיר "כן! כן! קייאקים בשלג, לא מצאת תרוץ יותר טוב כדי לקחת ציוד רכיבה?". אבל אני כבר נעלם מהמקום, כשאחרי פקח חנייה מנפנף בפנקסו. בערב אצל גיא, אשתו לא מצליחה להסתיר את החיוך "אתם נראים כמו רובוטריקים בקייאק, מתי כבר תתבגרו? יש לכם ילדים ובכלל סגרתם כבר את בעיית אישורי הכניסה לחרמון?" אופס...שכחתי את רובי. רביעי צהריים. טלפון בהול "היי רובי מה המצב? אתה זוכר מחר אנחנו מגיעים שלושה קיאקיסטים וצלם קטן אך נחוש". "תומר" פותח רובי בטון עייף "אתה יודע שאני אוהב אותך אבל תבין זה השלג הראשון השנה, רק פתחו את האתר...מנחם המנכ"ל עסוק עם המוני בית ישראל הנוהרים לחרמון ובטוחים שהסערה המתחוללת כרגע באתר זו אשמתו. אולי תדחו את הפרוייקט הזה...תבין ההתרעה קצרה מידי ו..". מיד קלטתי שאני עומד להיות מאוגף והפעלתי לוחמה אלקטרונית. "מה!? האלו!...רובי?...לא שומעים זה בגלל הערפל בסלולארי שלי...אז כמו שסיכמנו מחר בעשר בעליה לחרמון נדבר. באיייי".
ביצועים
למחרת העמסנו על הניסן ווינר שלושה קיאקיסטים: שימשון עם קיאק ROBSON באורך 196ס"מ, גיא עם קיאק DAGGER באורך 185ס"מ, וזקן החבורה איתן עם קיאק PIRANA באורך 203 ס"מ, וכמובן, עבדכם עם מצלמת CANON ועדשה באורך-מוקד של 200mm. לא קיבלנו אישור כניסה לאתר עצמו, אבל החיילים הבטיחו לנו שהם לא יספרו לסורים על שלושת הקיאקיסטים שבדקו אם השלג הסורי לבן יותר. בתנאי שנעלם תוך שתי דקות. "אתם רואים את השלט עם הדגל כחול לבן? דקה הייתם שם זוז! אה...תיקחו את הנודניק עם המצלמה איתכם!".
צלע, הר
בסופו של דבר, אחרי שהחיילים וידאו שאנחנו חוזרים לצד האזרחי של ההר, מצאנו מדרון מספיק תלול שבסופו ישנו עמק שבו אפשר לעצור, סלע שישמש כרמפה לקפיצות וכמה עצים כדי שיהיו לנו תמונות התרסקות (הרי זה כל העניין, לא?).השמש זרחה ומזג האוויר היה כמו לפי הזמנה, את שארית היום העברנו בגלישה וטיפוס לראש הגבעה, התרסקויות וטיפוס לראש הגבעה, לפעמים ברח לנו הקיאק ונאלצנו לרדת ברגל כדי לתפוס אותו ו...לטפס חזרה למעלה. בסופו של יום כולנו הסכמנו ש:"קייאקים נועדו לשלג! וכל שימוש אחר הוא לא רציני". (במיוחד אם אתה צלם). למחרת חזרה התחושה בכפות הרגליים וכעבור יומיים החבר'ה חזרו ללכת ישר לאחר שעברו מכאבי הגב. גיא צלצל מאושר מכך שבצילום הרנטגן מצאו שהוא שבר רק שתי צלעות ותוך כמה שבועות הוא יוכל לנשום בלי כאב. אם תשאלו אותי, למרות כאבי הגב והצלעות השבורות, לדעתי היה שווה ולו בשל העובדה שהצלחנו להפוך חלום למציאות. כי בעצם בשביל זה אנחנו כאן, לא?
