נתחיל מזה שלעבוד בתחביב שלך זה אומנם עדיף על פני לעבוד כמנקה במערכת הביוב בשנחאי
(או מתכנת) אבל מהצד השני – זה די מוציא את האוויר מהתחביב. פתאום לקום בשש בבוקר כדי
לתת בראש לכמה סיבובים בנס הרים מרגיש כמו עבודה, ולא כמו רגעי החסד של סוף השבוע.
שלא לדבר על זה שנס הרים עצמו, על כל האופניים, המשאיות והמשפחות המטיילות, מחוויר
לו כאשר באחורי המוח עדיין מרחף לו הכביש ההוא – המפותל, הנטוש והסלול היטב – שמטפס
בלי סוף אל תוך ההרים בפרברי ולנסיה; או הכביש הצדדי ההוא שמצאת על המפה בהשקה של ב.מ.וו,
לאורכו של אגם טורקיז מדהים (ואני אפילו לא מתחיל לדבר על המסלול הקומפקטי ההוא של
פירלי, עם ממטרות שדואגות להשקות חלק מהפניות כדי שיהיה מעניין...).
ופתאום, 122 סוסים על 1,125 ק"ג (אם להאמין לספר הרכב של ה-306XSI שלי ולקטלוגים העתיקים)
נראים הרבה פחות מלהיבים ממה שהם היו כשקראת על מכוניות כאלו בעיני בן נוער שוקקות
ועתירות דמיון. ככה זה, אחרי יותר מדי טעימות מפרי ההספק האסור, כוחות הסוס של מכוניות
שכתב רכב יכול להרשות לעצמו פתאום נראים דלים באופן מדכא. רכב שמפסיק להצמיד אותך למושב
עוד לפני 150 קמ"ש? איזו עגלה... ומצבי עוד טוב, תודה לאל – תחשבו על ניצן רז. איזה
מינון סוסים הוא צריך עכשיו כדי להפיק את אותו ריגוש ראשוני אחרי מנת היתר האיטלקית
שלו? בטח את ה-STi הוא יחזיר ליבואן בפעם הבאה ויתלונן שהיא לא סוחבת (וזה בנאדם שפעם
ידע ליהנות גם מסקודה טנדר...).
צילום: ארכיון אוטו
בג'וב הזה, יש ימים כאלה
המקצוע המקולל הזה גורם לך גם להיות מתוסכל מדברים שלא היית מתוסכל מהם קודם, כאלה
שאין לך בעצם שום זכות להתלונן עליהם – זה שאין לך מיזוג במושבים (אחת ההמצאות הגדולות
של המאה. אין כמו בריזה קרירה לישבן כדי לגרום לפקקי-הקיץ להיות הרבה יותר נסבלים),
למשל, או זה שאתה אשכרה צריך ללחוץ על הגז כל הדרך לצפון כי אין לך בקרת שיוט בגרוטאה
הפרטית (ורק מזל שבקרות שיוט אקטיביות הן לא דבר נפוץ יותר, אחרת באמת הייתי נזקק לעזרת
הכימיה המודרנית כדי לעבור את היום).
הבעיה היא שהמקצוע הזה לא רק משמיד לך את התחביב – הוא הורס לך את החיים בעוד שפע של
דרכים וזוויות. קודם כל, אתה מאבד את הלגיטימציה לחזור הביתה, לזרוק את התיק בפינה
ולהיזרק על הספה באנחת "אני גמור!". האישה כבר מזמן עונה לזה ב"תפסיק להתלונן, אתה
סתם מבלה לך כל היום", ומוכנה לוותר קצת רק בימי מבחן ארוכים שמתחילים בשש בבוקר ונגמרים
בתשע בערב (מבלי להבין שאלו אלו הימים הכי טובים, ושהם הרבה פחות מתישים מיום סדיר
במשרד). מעבר לכך, אתה גם מאבד את התירוץ האולטימטיבי לברוח בשבת עם חברים לרכיבה,
גלישה, שייט, ריחוף או כל תחביב אחר שתבחר – הרי אדרנלין יש לך במינון שבועי קבוע,
וזו גם לא בדיוק ההזדמנות היחידה שלך לנשום קצת אוויר צח באור שמש טבעי.
אבל זה לא נגמר כאן, כי העבודה הזו שולחת שורשים גם לפינות אפלות ועמוקות יותר בחייך,
מתערבת לך ברגעים הכי לא צפויים. אשתי שתחיה, למשל, כבר מזמן התייאשה מללכת לקנות איתי
רהיטים – מה לעשות שעדיין לא נולדה הספה ולא יוצר השולחן שיעמדו בבחינתה המדוקדקת של
עין שעברה אימונים על תאי הנוסעים של מיטב יצרני היוקרה בעולם. תמיד, אבל תמיד, יהיה
רווח לא אחיד בין משטחים, תפר עקום, פינה מוזנחת או הבדלי גוון קלים (לפחות בריהוט
שאני יכול להרשות לעצמי). ומרגע שקלטתי את הפגם – וזה כבר קורה אוטומטית, מבלי שאנסה
– אין דרך חזרה. הוא נמצא שם, פועם ובולט, דורש תשומת לב ולא מאפשר לי להתעלם ממנו
– ואז אנחנו נאלצים להמשיך בחיפושים (מצד שני, זה פטר אותי משיטוטי חיפוש רהיטים. אז
אולי בעצם זה בכלל יתרון של המקצוע? אני צריך עוד לחשוב על זה...).
צילום: ארכיון אוטו
אבל... יש גם ימים כאלה
אני חושב שכבר הבנתם את העיקרון והשתכנעתם. העסק לא כזה ורוד ונוצץ כמו שזה נראה מבחוץ
(בהנחה שוורוד ונוצץ זה משהו שאתם מתייחסים אליו כחיובי). וזה עוד לפני שסיפרתי לכם
כמה קשה ליהנות מאלבום התמונות של החברים שחזרו מאוסטרליה, כשמסתכלים עליהם בעיניים
שהתרגלו לצילומים של תומר. ואז, כמובן מרחפת העננה המפחידה תמיד מעל – עתיד מאיים,
נורא מכדי לדבר עליו בגלוי, אשר מאכלס את סיוטי רב חברי המערכת – העובדה שעוד מאתיים
שנה, כשנזדקן, נהיה כמו שביט...
אז זהו. מצטער. באמת. זה אף פעם לא כיף להיות זה שמנפץ למישהו את החלום, האיש שמגלה
לו שאין באמת פטנט שחוסך 70% מצריכת הדלק ועולה רק 24.99$ או שאין באמת פיית שיניים
שנותנת מתנות לילדים הטובים. אבל מישהו היה צריך לנער אתכם ולספר לכם את האמת – לנהוג
במכוניות מגניבות למחייתך זה חרא של עבודה. וזה עוד לפני שהגיעו לארץ המכוניות הסיניות
והחשמליות...
פורסם לראשונה באוטו 274 (גיליון דצמבר 2008)
