לפעמים משתלם להיות רוני שטרן. ואני לא מדבר על זה שהוא דומה להארי פוטר, חי בנוירוזה תמידית או ניזון רק מצמחים - אלא על שיטת הפעולה המעיקה והיעילה שלו להשגת מה שהוא רוצה, אשר גורמת לצד השני להגיד לו "כן" רק כדי שהוא יפסיק לנג'ס (עובדה, השיטה הזו הביאה אותו להיות היחיד שנהג בפאגאני זונדה במסע לאיטליה).
כמובן שמהיותי אדם מתון בהשוואה, לא התעקשתי על מבוקשי בבת אחת תוך כדי הקדיחה במוחו של העורך עד זוב תאים אפורים. את עבודת השכנוע עשיתי טיפין-טיפין, מאז המפגש הראשון שלנו עם ה-XF (גיליון 269), בגרסת ה-V6 הבסיסית. למעשה, נזקקתי לשלוש הזדמנויות שונות בהן אמרתי ש"מאוד מעניין אותי לדעת איך תתנהג גרסת ה-4.2 ל' של ה-XF", כדי שהוא יענה בייאוש "טוב, אם היא תגיע למבחן היא שלך. העיקר שתעזוב אותי בשקט". כמה טוב, אם כך, שאני זה שאחראי במערכת על הזמנת מכוניות למבחן...

יותר
גרסת ה-4.2 ל' של ה-XF תדרוש מכם תוספת של כמאה אלף שקלים על מחירה של גרסת ה-3.0 ל' המאובזרת, ובתמורה תקבלו עוד קצת אבזור, חישוקי "19 מרשימים, וחשוב מכל – תוספת של 60 סוסים שתביא את האורווה לסך של 298. ולפני שאתם קופצים ואומרים שבעצם זה לא כל כך הרבה, דעו שהם מגיעים מצמד צילינדרים נוסף, ורק הסאונד שמביאה עימה תצורת ה-V8 שווה כל אגורה. כמובן שגם המומנט נותן יותר, עם 41.9 קג"מ המהווים תוספת של כ-30% בהשוואה לגרסת ה-3.0 ל' – והפער בהחלט מורגש.
כעת מרגישה ה-XF בדיוק כמו שמכונית עם סמל של יגואר צריכה להרגיש: התאוצה חסרת מאמץ לחלוטין, צבירת המהירות נעשית בנינוחות שרירית, וגם אם אתם ב-6,000 סל"ד לא תרגישו שהמנוע עובד קשה. אז נכון שבמהירות נמוכה ובסל"ד בינוני המנוע לא מרגיש מספיק כוחני, אבל הוא עדיין מספיק עוצמתי כדי לעצבן את בקרת המשיכה בכל יציאה זריזה מהרמזור ולשלוח את צמיגי ה-245/40 לסחרור קל לפני שהגברת קופצת לפעולה (הכוונה לאשתי, ששולפת את משפט המחץ "זה לא נעים לי". רק אחר כך מתערבת המערכת האלקטרונית). דווקא במהירות גבוהה הוא מרשים יותר: הצמדת דוושה ב-100 קמ"ש מביאה לצבירת מהירות נמרצת מהצפוי, ובמפתיע, ב-200 קמ"ש זה מרשים עוד יותר (לא שניסיתי, כן?).
הרוגע והנעימות ממשיכים עם מתלים שמבצעים את עבודתם בריחוף "יגוארי" אופייני ומעודן, ונראה כמעט כאילו ה-XF מצליחה לדלג מעל בורות העיר ולחסוך אותם מנוסעיה. הנוחות לא מושלמת, אבל היא בהחלט תמקם אותה גבוהה בסקאלת המתמודדות בהצלחה עם הכבישים המקומיים. בצד השלילי, המתלים מרגישים כאילו הם לא הוקשחו כלל בהשוואה לגרסת ה-3.0 ל', והמנוע המחוזק גורם להם להרגיש מעט רכים על כבישים גליים במהירות גבוהה. הדבר יוצר תחושת נדנוד לא נעימה בתא הנוסעים, ויש גם יותר מדי רעשי רוח שחודרים לתוך התא ומפריעים לשלווה – אבל לא מדובר בשום דבר שמערכת הקול האיכותית לא תוכל לפתור.
הכיול הדומה מרמז על כך שגם מבחינת התנהגות בפניות לא נרשם שינוי ביחס לגרסת ה-V6, אבל המנוע החזק שוב חושף מספר בקיעים בחומה הדינאמית שלא נראו קודם. פתאום, ה-Turn in המיידי שזכרנו, פחות בלט לטובה ונדרשו תנועות הגה יותר החלטיות כדי להתגבר על תת ההיגוי הראשוני. לפתע, ההגה הקל והמנותק מדי הפריע לדייק בפניות, וכך גם המתלים, שגורמים לה לנסוך פחות ביטחון מהאחות מצומקת הסמ"קים. ועם זאת, ה-XF עדיין מייצרת יכולת דינאמית מרשימה, אחיזה גבוהה ולא מעט הנאה למי שיידחק אותה לפנייה. אולם דווקא כאשר זורמים איתה בנהיגה מהירה אך לא קיצונית, היא מרשימה יותר: מתפתלת בין העיקולים עם הרבה חן ואלגנטיות – בדיוק כמו שהייתם מצפים מטורפת אצילה.
דומה
תא הנוסעים, כמו בכל XF, הוא מקום נעים. שילובי הצבעים נכונים, תאורת הלילה מרשימה ומדויקת, תפעול המערכות השונות נוח ומערכת הקול היא חגיגה לאוזניים. המרווח מלפנים נאה וגם נהגים גדולי מידות לא יתלוננו, אבל התחושה היא שהכל קרוב אליך, עוטף אותך (שוב, כמקובל ביגואר). אנחנו אוהבים את ההרגשה האינטימית הזו, אבל יש כאלו שלא יתחברו אליה. במושב האחורי המרווח פחות מצטיין, בגלל הקו העיצובי של הגג שמקפח את מרחב הראש. גם החלל לכפות רגליים אינו מבריק, אבל הברכיים בהחלט מקבלות את החופש הראוי להן (ויש גם פתחי מיזוג בין המושבים הקדמיים). הראות לאחור סובלת אף היא מקווי העיצוב הייחודיים, אבל חיישני חניה יעילים בשילוב עם מצלמת רוורס מהטובות בהן נתקלנו, פותרים את הבעיה בקלות.

שווה
אם אתם קונים מכונית סלון חדשה והיגואר XF לא נמצאת ברשימת הקניות שלכם, אתם עושים טעות. כי למרות שהיא פחות מצליחה מחלק ממתחרותיה ולא נהנית מהתדמית של שלושת הגרמניות (או של לקסוס), עדיין מדובר באחת מהמכוניות הטובות בקטגוריה אשר מעניקה תחושה ייחודית ואישית יותר מזו המנוכרת מעט של מתחרותיה.
ביחס לגרסת ה-3.0 ל' שבחנו בעבר, ה-4.2 ל' חושפת מספר נקודות תורפה ביכולת הדינאמית ובנוחות הנסיעה, אך גם מי שאינו מתנייד במהירות לא יוכל שלא להעריך את הנינוחות וחוסר המאמץ שהיא מספקת. היא אולי פחות מרשימה ממה שציפינו וקיווינו, אבל יש בה קסם אישי שנדיר למצוא במכוניות כאלו, כזה שגרם לי להחזיר אותה לסוכנות ממש בשנייה האחרונה - רק כדי לזכות בעוד כמה רגעים במחיצתה.
המבחן התפרסם בגליון אוטו 275, ינואר 2009