כבר יותר מפעם אחת ישבתי ליד מהנדסי רכב בהשקות שונות, והם טרחו להסביר באריכות מייגעת על חייהם הקשים – הקושי בשילוב נוחות ושליטה, המסע הבלתי נגמר לשילוב בין התנהגות בטוחה למענגת, המאמצים הכרוכים בהשגת חלוקת משקל אופטימאלית וקרב החושך באור בין סופרי האופנים לשלמות ההנדסית. שוב ושוב, במבטאים גרמניים, צרפתיים, איטלקיים, שוודיים ואפילו יפניים (אם כי אז אני חייב להודות שלא הבנתי כלום, ואני גם לא לגמרי בטוח שהם דיברו על הנדסת רכב ולא על סושי...). ואלו תמיד אותן דמעות תנין על הקשיים והשמיכה הקצרה מדי.
ובכן, רבותי, הרשו לי מעל במה זו להגיד לכל אותם מהנדסי רכב שהם פשוט חבורת בכיינים. שינגבו את הדמעות, ינשמו עמוק, יזכרו שהם גברים ויציצו לעולם אופני ההרים, ואז שיברכו על החיים הקלים שהם זכו להם... כי חיי מתכנני אופני ההרים הם-הם סיוט הנדסי בהתגלמותו – הם צריכים להתמודד עם מנוע עצום וכבד, דל הספק, בעל תחום עבודה צר יותר משל קליאו ספורט, שבנוסף לכל מייצר פעימות כוח אדירות שמטלטלות את כל הרכב ומעבירות את המתלים על דעתם. כאילו זה לא מספיק, המנוע הזה מחליט בעצמו איפה בדיוק הוא מתקין את עצמו – משנה בכך את מרכז הכובד של כלי הרכב כולו – ודורש שבכל מקום שיבחר ישמרו על נוחותו המפנקת. אבל בניגוד למתכנני מכוניות, שיכולים להעיף את המנוע העלוב הזה לכל הרוחות ולחפש ספק סיני שימכור להם משהו עדיף בזול, הם נאלצים להסתפק בו כי הוא זה שמשלם בסופו של דבר בעד האופניים – ואת המשכורת שלהם...
איפה זה ואיפה החיים הקלילים של מהנדס הרכב המוטורי. הגיר הפלנטארי הקלאסי בולע 10% מההספק? אז מה... במילא אף אחד לא משתמש בכל 120 הסוסים שמייצר המנוע ברכב. אבל מהנדס אופניים שיתכנן מתלה אחורי – נהדר וסופג ככל שיהיה – שיבלע 10% מכוחו של הרוכב, ימצא את עצמו מהר מאוד עושה חישובי דמי אבטלה. היכן שמהנדסי רכב מוטרדים רק מניסיון לשלב בין אחיזה לריסון, צריך מהנדס האופניים לקחת בחשבון גם את פעימות הכוח של הדיווש, שמפעילות כוח סגירה על המתלה האחורי וגורמות לנדנוד האופניים, ואז מתחילים להסתבך עם מיני פטנטים שנועדו להלחם בתופעה.
בקיצור – חיים קשים יש למהנדסי האופניים. וכאילו כדי להתעלל בהם עוד קצת, להוסיף עוד קש אחד או לתת טוויסט אחרון לסכין התקועה, הם גם בורכו בקהל יעד דעתן וחקרן ומכאניקה גלויה וחשופה לעין הציבור. כאן אי אפשר לשים מחלצת חדשה, קצת איפור גריל רענן ולצעוק "All new!", או להמשיך ולסחוב את אותם רכיבי ליבה במשך עשרים וחמש שנה. כל שינוי גלוי ובולט וזוכה מיד להתייחסות מצד הקהל ובניגוד לעולם המכוניות, בו צריך להציג חידושים רק פעם בשלוש-ארבע שנים, כאן הדרישה היא לשינויים על בסיס שנתי. איזה סיוט.
איכות
לאחרונה החלטתי להתקדם עם הזמן ולהחליף את מערכת הקולנוע הביתית שלי באחת מודרנית יותר. את הקודמת רכשתי בימי ההיי-טק נטולי הילדים ומשופעי המזומנים, כך שבחרתי בתוצרתו של מותג ידוע בעל שם איכותי ומעט מורם מעם (אם כי לא מהעילית של הטופ – אין בזה טעם עבור יוצא תותחנים...). הפעם בחרתי בתוצרתו של מותג מוכר ובעל מוניטין, אך עממי יותר במיצובו.
כשבחנתי את שתי המערכות הללו זו ליד זו, כמעט והתפתיתי לשמור את הישנה במחסן כאמצעי הסברה יעיל ונגיש עבור כל אלו שתמיד מלינים על חוות הדעת שאנו כותבים במבחנים, כזו הנוגעת תחושת האיכות שקיימת או נעדרת מתא נוסעים זה או אחר. "די כבר עם הפלצנות" הולך הנוסח המקובל "הרדיו משמיע מוזיקה, המושבים מחזיקים אותך במקום ולוח המחוונים מראה את המהירות? זה מה שחשוב. למי אכפת מאיכות המתגים וקפיציות החומרים". בפעם הבאה שאקבל מייל בסגנון, או תלונה זועמת מאחד מנציגי היבואנים שבטוח שתוצרתו היא שיא האיכות, אזמין אותו בנימוס למשרדי, ואתן לו למשש את יציקת האלומיניום המוברש הישנה לעומת הפח המכופף החדש. ללחוץ בעדינות על הכפתורים המשוטחים ולהרגיש את הקליק העדין והמדויק לעומת הגסות והחופש בכפתורי הגומי הבולטים של המערכת החדשה. להשקיף על הספרות הירקרקות דרך לוח הזכוכית העבה לעומת אלו הכתומות והמפוקסלות שמציצות מעבר לפלסטיק הדק. רק אם אחרי זה הוא עדיין יטען שאינו מבין את המושג של "יוקרה", אתייאש בשקט וארים ידיים.
אצבעות מונפות