לא רק דיבורים על מכוניות חשמליות היו בתערוכת פאריז, אלא גם יצרנים, חלוצים, שרצו להראות שמבחינתם העתיד כבר כאן ואפילו נוסע. כזו הייתה טסלה האמריקנית, שהשתמשה בתערוכה כדי לבשר שהחשמלית המהירה בעולם מתחילה בהסתערות שלה גם על אירופה.
צילום: מנהל
נמוכה, אגרסיבית בעיצובה ובצבע "יין בורדו" מטאלי הטסלה בולטת למרחקים, בדיוק כמו שכל דו-מושבית פתוחה וספורטיבית צריכה לבלוט. והמראה הזה, עם הרבה דמיון ללוטוס אליז, הוא שצד את עיני ומזעיק אותי לעברה כדי לשכנע את היבואן האירופאי לתת לי סיבוב ("זה מיועד רק ללקוחות"). מעמד האב-טיפוס אומר שההדגמה תיעשה במגרש סגור. לא נורא. אני מוכן להסתפק גם בכך כאשר מדובר באחת המכוניות המסקרנות ביותר בעולם הרכב כיום. מכונית שמתחילה את דרכה כאליז (עליה היא מבוססת) ונבנית על-ידי לוטוס, אך זוכה ל'פיניש' חשמלי בארצות הברית עם המנוע החשמלי החזק בתחום הרכב.
השתחלות אל מעבר למפתן הרחב, וצניחה לתוך מושבי העור הנאים והנמוכים, מזכירה לי שכנראה איני צעיר. וייתכן שאני סתם מפונק, כי אני גם לא מתרשם כל כך מסביבת הנהג ומתא הנוסעים. זה נראה ספרטני וכמעט לא גמור..."זה אב טיפוס נכון?, ה"פיניש" יהיה טוב יותר, נכון?" אני מנסה למצוא נתיב סלחני. "לא" עונה לי המארח "ככה היא נראית בדיוק".
יש יצרנים שמכוניות התצוגה שלהם נראות שלמות יותר. לי זה נראה ספרטני להחריד. אפילו המראות ידניות לחלוטין. נו טוב, למה ציפיתי ממכונית שמבוססת על האליז? אז מה אם היא עולה יותר ממאה אלף אירו...
צילום: מנהל
סיבוב המפתח מעלה תאורת חיווי כתומה במחוונים, צריך לחכות קצת, שזה יתחיל להבהב בירוק. אני ממתין מעט ואז עוד סיבוב קטן יחד עם לחיצה על דוושת הבלם והרכב מונע. למה צריך את כל הטקס הזה? הרי המנוע ממילא פועל רק כשנוסעים. לא ברור.
אז זהו, אפשר לנסוע?
רגע, לא לפני שנצא מהחניה. זו מתגלה כמשימה לא קלה שמזכירה לי שוב ...שאולי איני צעיר. ההגה הכבד באופן כמעט בלתי אפשרי גורם לי להרגיש כאילו אני חייב ביקור במכון הכושר. "רצינו לחסוך באנרגיה" מסביר המארח את היעדר הגה הכוח וגם מזכיר שבניגוד לאליז כאן יש מצברים במשקל 450 ק"ג. איך האמריקנים מסתדרים עם זה? כנראה שליאפים האלה יש הרבה זמן פנוי ומינוי לחדר כושר מוצלח.
אבל סוף טוב הכל טוב. הצלחתי לצאת לישורת וכעת עלי להתרגל ללוח המחוונים שמציג מד סל"ד עם מספרים שלא מהעולם הזה (קו אדום ב-14,000 סל"ד), לצד מד מהירות עם נתונים אמריקניים (מייל לשעה). אז אני לוחץ על המצערת ו...
וואוו, זה ממש ממש מהיר.
אפילו על מגרש החניה הסגור שהוקצה לנו הטסלה מהירה באופן מדהים (הנתון הרשמי אומר 3.9 ש' ל-60 מי"ש - כ-96 קמ"ש). היא מדביקה את הגב למשענת, ומאמצת את שרירי הצוואר עם כל הסופרלטיבים והקלישאות המוטוריות. אני לא מכיר תחושה כזו, תאוצה כל כך חזקה, עקבית ומיידית לגמרי. בייחוד כאשר פס הקול הוא לחישה חרישית שמזכירה יותר טורבינות סילון מסרטי מדע בדיוני. זה מעניין, ומגרה להמשיך עוד. רק שהישורת נגמרת מהר מאוד ואני חייב להאיט בחוזקה לתוך פנית הפרסה מחשש שלא אספיק לסובב את ההגה הכה-כבד. וזה אומר ששוב אני צריך לגייס את כל כוחותי כדי לקבל תגובה נחושה מהבלמים. גם להם תחושה מוזרה קצת (אולי בגלל מנגנון הטעינה).
וכך המשכנו, אני והמארח שבשלב מסוים איבד את הסבלנות למראה ניסיונותי לשבור את שיא ההקפות של המגרש.
אני מוכן להבין את הרעיון שעומד מאחורי הטסלה. אם הטכנולוגיה יקרה אז בואו נשים אותה במכונית ספורט יוקרתית ולא בעירונית פשוטה שאף אחד לא ירצה לקנות. אלא שאיכשהו בגלל חוסר השימושיות והספרטניות היא נראית לי כרגע יותר כמכונית אופנתית שתעמוד במוסכים של בעלי המאה לצד פורשה, פרארי ומרצדס, ותשמש במקרה הטוב לנסיעות של יום ראשון בבוקר...
יותר על הטסלה - הרעיון, התוצאה והנהיגה בה - תוכלו לקרוא בגליון אוטו הקרוב (274).
