לפתע נסחפתי יותר מעשרים שנים אחורה. אל חוויות השטח הראשונות שלי, טיולי מדבר ארוכים למעמקי סיני, הערבה והמכתשים ב-D200 הצבאי של אבא. יושב באמצע הספסל, מנסה להביט מעבר לחרטום המגודל כדי לראות לאן נוסעים. נאבק בשינה שמאיימת אחרי שעות נסיעה ארוכות אל תוך הלילה כדי להגיע למדבר כבר בשישי בבוקר. הדה-ז'וו היה פשוט חזק מדי. שוב טנדר אמריקאי מגודל, שוב ספסל קדמי עם ילד שמנסה לשמור את העיניים פקוחות עם כל כוח הרצון שהוא יכול לגייס. אותו חרטום מגודל וזווית ראיה גבוהה על העולם... כמובן שלא הכל זהה – את הקבינה הספרטנית (והבודדת) מחליף תא לשישה נוסעים מאובזר למשעי, שריפודי העור וההידור הכללי שלו עוד זכו לתוספות. הסילבראדו הזה גדול עוד יותר מה-D200 של אז ומבחינה מכנית הטנדר הצעיר גוזר את אחיו הקשיש לגזרים. אבל אלוהים כמה שהנסיעה הזו בשבילים המדבריים עושה לי פלאשבקים...
על הגולית של ר' שמענו מרסטה, מיד אחרי שסיימו להתקין בו את שפע השיפורים שהביא כשחזר מ^שנת שירות^ בארץ הסטייקים המאוחדים. במקום לחזור עם מכונית הוא הסתפק בקניית מאגר חלקים ושיפורים לסילבראדו שיקנה כבר בארץ. הסילבראדו המקורי הוא בהחלט לא רכב נמוך, אך ביחס לרוחב והאורך המופרכים, הגובה לא מספק. הגלגלים נראים קטנים מדי, והאוטו קרוב מדי לקרקע. הדרך לטפל בזה פשוטה ומוכרת היטב לאמריקאים: הגבהה, בתוספת גלגלים גדולים יותר. מבין שפע הקיטים הקיימים נבחר אחד של פרו קומפ, המגביה את הרכב בשישה אינץ'. צמיגי ^35 תורמים גם הם לגובה, ונראים פרופורציוניים יותר מתחת למפלצת. בכלל, כל הרכב נראה עכשיו נכון יותר. לא עוד תנין רובץ על גחונו אלא קרנף מגודל וגבה כתפיים. הצבע השחור לא ממש מזיק גם הוא לאפקט המאיים.
עם קיט ההגבהה מגיע גם עלה נוסף לקפיץ האחורי, אותו בחר ר' שלא להתקין מכיוון שהוא במילא לא מתקרב אפילו לנצל את מלוא כושר ההעמסה של הרכב, וחשש מנוקשות יתר. גם הבולמים הוחלפו, לרבעייה מבית פרו-קומפ בעלי מיכל חנקן, מהלך מוגדל ויכולת לכוון את עוצמת השיכוך (אבל בלי הפרדה בין הכיווץ להחזרה). את רשימת השיפורים המכניים משלימים סעפת יניקה ופליטה משופרות התורמות כ-10% להספק הכללי. התהייה שלי לגבי הצורך בתוספת הספק ל-365 הסוסים המקוריים נענית בזה שזו הכנה לשבב מנוע שאולי יגיע בהמשך, ואמור לא רק להעלות את ההספק לאזור ה-500 כ^ס, אלא גם לשפר את צריכת הדלק – ^את השבב אין בעיה להביא במשלוח מחו^ל, אבל הסעפות הן מפלצות גדולות וכבדות, אז כבר הבאתי אותן איתי^. ואכן, סעפת ה-^4 בצבעי פלדת אל-חלד שמציצה מתחת לשלדה נראית כמו משהו גדול מאוד וכבד מאוד...
לטובת נוחות השימוש הוסף כיסוי בד לארגז, יש כלוב מתכת דו-שימושי בקצה הארגז (במצב אחד הוא יוצר אזור מגודר לאכסון מטען כדי למנוע נדידה שלו בכל הארגז, במצב השני הוא מגדר את קצה הארגז כשמובילים דברים עם דלת פתוחה, למשל הטרקטורון המשפחתי) וחיפוי בצורת גולגולת לוו הגרירה דואגת להשלים את המראה המאיים גם מאחור.
ביציאה משכונת המגורים לדיונות המקיפות את העיר התחושה שונה מאוד. זה לא רק הגובה, אלא שהתחושה הרבה פחות רכה. יותר מרוסנת. וקשה. בחולות המתלים הקשים שולטים טוב יותר בתנודות המרכב הכבד לעומת המתלים המקוריים, אבל עדיין לא מספיק, וקשה לשמור מומנטום מבלי לטלטל את הנוסעים קשות. והכלי הזה חי ונושם מומנטום. נסו לצאת מהמקום נגד כיוון השיפוע, והחול היבש של אמצע יולי שואב את התפלץ לקרבו. למרות שהורדנו את לחץ האוויר עד ל-17 PSI מאחור, צריכים להיות זהירים מאוד עם הרכב הזה בחולות – ^אם שוקעים רק יסעור מוציא אותנו^ כמו שהגדיר זאת ר'. ריסון החרטום העדיף והמרחק הגדול יותר מהקרקע, היכולת גבוהה בהרבה משל הכלי המקורי.
החלטנו להדרים לשבילי המדבר. שבילים רחבים ופתוחים עם מצע קשה שאבנים מפוזרות עליו היה אמור להתאים לכלי הכבד וגדל הגלגלים כמו כפפת בייסבול ליד של ליב טיילר. אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. מדובר בסך הכל בפעם השניה שר' יורד לשטח מאז גמר להתקין את ההגבהה, והרכב סובל מכיול לוקה בעליל – מקפץ על האבנים הקטנות ומטלטל על החריצים המזדמנים ברמה שמגבילה את הנסיעה למהירות זחילה. הורדת לחץ האוויר כמובן משפרת, אולם ר' מעדיף לא לרדת יותר נמוך מדי בתוואי הזה. סגירה של שני קליקים בכיוון הבולמים משפרת במעט את ריסון הנדנודים, אבל זה עדיין לא זה. לפחות השהיה בתא מפנקת ונעימה – המזגן מקרר היטב את כל התא, למרות העדר פתחים מאחור, והוא מרווח מספיק גם לארבעה מבוגרים+ ילד + ציוד. מעלות טכניים של ממש החלטנו לא לתקוף – לא זו המטרה לשמה נבנה הכלי – אבל כל מכשול בו נתקלנו בדרך נחצה בזלזול. לוקח זמן ליישר את עולם המושגים הרגיל שלנו לגובה הגחון של הכלי הזה – מדרגה שעוררה חשש מפני התיישבות נחצתה מבלי שקורות השלדה המאסיביות אפילו יתקרבו לסלע, ובקרקע הקשה הצמיגים מעבירים את הכוח ללא שמץ מהקשיים בהם נתקלו בחולות. עם זוויות גישה ונטישה טובות משמעותית מהמקור, ולא רעות בפני עצמן, הכלי הזה מתפקד ברמת ^כוון ולחץ^ מול רב המכשולים הסבירים. בתנאי שעושים זאת לאט, כמובן. עדיין יש כאן הרבה מסה שיכולה לעקם מכלולים בקלות אם יתנו לה יותר מדי מומנטום, ומעט מדי ריסון.
ר' רצה כלי גדול וחזק כמו שלמד לאהוב באמריקה. כלי שייקח אותו ואת המשפחה לטיולים ארוכים מבלי להיות מוגבלים בתחום נשיאת הציוד ומבלי להתפשר על נוחות. הוא בהחלט השיג את החלק הראשון, אבל כדי להשלים את החלק השני מחכה לו עדיין עבודת כיול בתחום המתלים. למרות שדבק בערכות מושלמות, שהיו אמורות להבחן כחבילה על ידי היצרן כדי לוודא שיתנו את התוצאה הרצויה ^ישר מהקופסה^, הוא יצטרך לשחק לא מעט עד שימצא את השילוב והכיוון שיתן לו את נוחות הנסיעה שמפרידה כרגע בין הגולית לבין כלי טיולים מתקבל על הדעת. אנחנו היינו ממליצים להתחיל עם הורדת עלה אחד מאחור...
