כרגיל, לא חסרו מכוניות יוקרתיות ועוצרות-נשימה במהדורת 2006 של מפגש הקלסיות האולטרא-יוקרתי ב-Pebble Beach, כמעט בדיוק לפני שנה. בין כל היצירות הנחשקות והנדירות התבלטה מכונית מירוץ אחת מתוצרת דלאהיי, אחד היצרנים שעליהם הושם דגש באותו מפגש. על פי כל אמת מידה אובייקטיבית הדלאהיי הכחולה היתה הרבה פחות מרשימה מאחיותיה האלגנטיות, שכל אחת מהן יכולה היתה בקלות להשיג מחיר של 7 ספרות במכירה פומבית: דלאהיי (Dalahaye) הצרפתית עלתה לגדולה בסוף שנות ה-30, וכמו לא מעט מותגי-יוקרה אחרים של אותה תקופה נפלאה הוציאה מספר יצירות-אמנות אמיתיות. היום הן מהוות פריטי-אספנות מבוקשים. אבל דווקא אותה מכונית-מירוץ כחולה היתה זו שמשכה את עיקר תשומת הלב של ציבור המבקרים – בודאי אלו שהבינה את משמעותה. היתה זו דלאהיי יחידה במינה.
רבות נכתב על תקופת ^חיצי הכסף^ של שנות ה-30, כאשר מרצדס ואוטו-יוניון, בעידודה של ממשלת גרמניה, נכנסו למירוץ-חימוש שהביא לכמה ממכוניות המירוץ המדהימות ביותר שיוצרו אי-פעם – ולשליטה כמעט מוחלטת של אותם יצרנים במירוצי הגרנד-פרי של אותן שנים. מה שפחות ידוע הוא שלא רק ממשלת גרמניה עודדה פעילות-מירוצים באותן שנים, לא רק אצל הגרמנים ניתן היה למצוא אז גאווה לאומית הקשורה במירוצי מכוניות – והיצרנים הגרמניים לא גרפו את כל הנצחונות ואת כל ההצלחות.
בתחילת 1937 חברו יחד ממשלת צרפת השמאלנית החדשה, יחד עם מועדון המכוניות הצרפתי, והגיעו למסקנה כי הגיע הזמן שגם לצרפת תהיה מכונית-מירוץ ראויה שתיתן תשובה לגרמניות החזקות – ולשם כך כך הוכרז על פרס כספי למכונית מתוצרת צרפתית שתצליח לשבור שיא שנקבע על אדמת צרפת בידי מכונית איטלקית, אבוי לבושה. שלוש שנים קודם לכן קבעה אלפא-רומיאו תוצאת-שיא במסלול מונטלרי, כאשר כיסתה מרחק של 200 ק^מ במהירות ממוצעת של כ-146 קמ^ש. לכולם היה ברור כי שום מכונית לא תצליח לגבור על המפלצות הגרמניות, ולכן תנאי התחרות קבעו כי על המכוניות להתאים לתקנות הגרנד-פרי החדשות שעתידות היו להכנס לתוקף בעונת 1938: מגבלת נפח של 3.0 ל' למנועים מוגדשים, או 4.5 ל' למנועים אטמוספריים (עד אז המגבלות היחידות היו של משקל-מקסימום, אבל אלו לא מנעו מהיצרנים הגרמנים לפתח מנועי-ענק מוגדשים ומרובי צילינדרים).
המועד המקורי שנקבע כמועד סופי היה סוף מרץ 1937, עם פרס של 400,000 פרנקים צרפתיים – אבל אף מכונית לא היתה מוכנה בזמן. בשל כך נקבע מועד-גג חדש, סוף אוגוסט, והפרס הוגדל למיליון פרנקים עגולים.
דלאהיי ובוגאטי היו שתי היצרניות היחידות שנענו לאתגר. לדלאהיי היתה אז מכונית מירוץ, ה-135 שהתבססה על דגם כביש באותו שם), עם מנוע בעל 6 צילינדרים בנפח 3.5 ל' – אבל היה ברור כי היא לא תצלח למשימה. לכן נבנתה מכונית מירוץ מאפס, הראשון של דלאהיי שיוצרה ספציפית למטרות מירוצים, עם מנוע V12 בנפח 4.5 ל' שיכל להפיק עד 245 כ^ס. פרט מעניין במנוע: היו לו שלושה גלי זיזים – אחד מרכזי להפעלת שסתומי היניקה בשתי חטיבות הצילינדרים, ועוד שני גלי זיזים להפעלת שסתומי הפליטה בנפרד.
בפרוייקט היתה מעורבת קבוצת-מירוצים בשם Ecurie Blue, בבעלות זוג עשיר שהיה ממקום גבוה בסולם החברתי הצרפתי. המימון אפשר להשקיע רבות באלמנטים שהיום מוכרים לכל מתכנן מכונית מירוץ – חסכון במשקל, שימוש בחומרים קלים וכן הלאה. המנוע היה יוצא דופן בהיותו עשוי לא רק מסגסוגות קלות עבור ראש המנוע, אלא גם לבלוק עצמו. השגת חומרים אלו התאפשרה, כנראה, בזכות מספר יצרני סגסוגות אלומיניום ומגנזיום צרפתיים שהיו חלק מתורמי סכום הפרס של התחרות. בכל המכונית ניתן היה למצוא נסיונות לקיצוץ משקל – חורים קדוחים, צירים חלולים, מרכב אלומיניום וכן הלאה. בזכות זאת שקלה המכונית 1,100 ק^ג בלבד.
המכונית התייצבה לתחרות ימים ספורים לפני הדדליין, עם מרכב מכוער ובלתי-גמור. הנוכחים במסלול התייחסו אליה בזלזול – עד שהיא החלה לנסוע. הברווזון המכוער עשה את העבודה. הנהג הנבחר, רנה דרייפוס, ביצע את נהיגת חייו – הוא תיאר אותה כמשימה מפרכת במיוחד – כדי לשבור את שיאה של אלפא על חוט השערה, עם תוצאה של 146.654 קמ^ש. ההפרש לעומת השיא הוקדם היה כעשירית הקמ^ש בלבד, אבל זה הספיק כדי לזכות בפרס המיוחל – וגם לירוק בפרצופה של גרמניה הנאצית: לא רק שהשיא החדש נקבע על ידי מכונית צרפתית, אלא גם בידי נהג יהודי!
לאחר ההצלחה המסחררת היה זמן לתת למכונית גימור היאה לאלופה. היא נצבעה בכחול, עם פסים באדום-לבן כדי להשלים את צבעי ה'טריקולור' של דגל צרפת, וזכתה לקבל כנפיים לגלגלים ופנסים כדי שתוכל להשתתף במירוץ לה-מאן. בתצורה זו יוצרו עוד שלוש יחידות של ה-145.
ה-145 עוד הספיקה לנצח במירוץ גנרד-פרי או שניים ב-1938 (עד שמכוניתה החדשה של מרצדס השתלטה על העניינים), ואכן השתתפה במירוץ לה-מאן של אותה שנה אך לא שרדה את מלוא 24 השעות (דלאהיי אחרת, דגם 135, זכתה במירוץ).
עם פרוץ מלחמת העולם השניה פורקה המכונית המנצחת, כמו מכוניות-פאר רבות אחרות דאז, כדי להסתירה ולמנוע נפילתה בידי הנאצים. במשך עשורים דומה היה כי עקבותיה אבדו לבלי שוב – עד שממש לאחרונה גילו צמד חוקרי קלסיקה מוטורית כי אחת ממכוניות דלאהיי 145 האחרות נושאת למעשה שני מספרי שילדה. בדיקה נוספת גילתה כי אכן מדובר במכונית האובדת, בעיקר לפי ריבוי החלקים המיוחדים בה. שחזור קפדני ואוהב הביא אותה למצבה דהיום, בתצורה היותר-מאוחרת ומגומרת, והופעתה בציבור גרמה להתרגשות רבתי בקרב אוהדי דלאהיי בפרט ואוהבי מכוניות קלסיות באשר הם. את ערכה כיום בלתי אפשרי לאמוד.
