1988 היתה שנה חשובה במיוחד עבור אסטון מרטין. החברה הבריטית האריסטוקרטית, ספקית מכוניות-על לסוכן-העל 007, עברה חלקית לידי פורד; ובתערוכת בירמינגהם של אותה שנה הוצגה הויראג' (Virage), ספינת-דגל חדשה שהיתה מיועדת להחליף את דגמי ה-V8 העתיקים, ששורשיהם היו נעוצים עוד ב-DBS מסוף שנות ה-60. הויראג' קיבלה בין היתר גרסה משופרת של מנוע ה-V8 הותיק בנפח 5.3 ל', עם ראשי 4 שסתומים לצילינדר והזרקת דלק; וכמיטב המסורת של אסטון באותה תקופה היתה גדולה, כבדה, יקרה מאד – ובעייתית. עם 330 כ^ס על משקל של 1.8 טון, הביצועים היו בסדר גמור אבל המכונית סבלה מליקויים מכניים רבים, וכאשר הייצור בפועל החל ב-1990 נתקלה אסטון בשוק עולמי של תחילת שנות ה-90 שהיה שרוי בשפל כלכלי. ואז, ב-1993, קרו שלושה מהלכים משמעותיים. האחד היה ההשקה בתערוכת ז'נבה של ה-DB7, הדגם שעתיד היה להפוך לרב-מכר של כל הזמנים עבור אסטון ולהוציא אותה מהבוץ. השני – בקיץ אותה שנה השלימה פורד את רכישת אסטון מרטין במלואה. שני צעדים אלו סימלו את העתיד של אסטון. המהלך השלישי עתיד היה לחתום את העבר: הוצאת גרסה נוספת של הויראג', עם שם שכבר נעשה בו שימוש בעבר רב (ועתיד היה לחזור גם בשנות האלפיים: V8 ואנטג', המכונית שהיא נושא כתבה זו. באופן מסורתי, הכינוי ואנטג' אצל אסטון ניתן לגרסאות חזקות ומהירות במיוחד, וכך היה גם הפעם. מנוע ה-V8 קיבל מנת גדושה של סטרואידים באמצעות צמד מגדשי על – לא אחד, שניים – אשר הקפיצו את ההספק ל-550 כ^ס (ואת המומנט ל-76 קג^מ). באותו זמן לא היתה אף מכונית סדרתית עם הספק כל כך גבוה, או עם מפרט כל כך מלהיב. כדי לשים את הנתון בפרופורציה, לפורשה טורבו דאז היו 355 כ^ס, לפרארי החזקה ביותר – כ-430 כ^ס. למרות משקל של שני טון, הואנטג' האיצה מ-0 ל-60 מייל לשעה ב-4.5 שניות בלבד, והגיעה למהירות מירבית של 300 קמ^ש. היה זה הגלגול האחרון של דור-נפילים, מכוניות אסטון מרטין שיוצרו בעבודת יד בלתי מתפשרת על בסיס מבנה מכני בן יותר מ-20 שנה. הכתובת היתה על הקיר: בעלת הבית החדשה פורד ידעה שמכירת מספר מאות מכוניות בשנה כפי שעשתה אז אסטון אינה יכולה להספיק כדי לשרוד. ימין של מנוע ה-V8 הישן, המזהם והצמא היו ספורים: מנוע V12 חדש המתין מעבר לפינה. אבל איזו שירת-ברבור מפוארת זו היתה – והאקורד האחרון טרם נוגן. ב-1998 הוציאה אסטון גרסה עוד יותר מיוחדת של הואנטג', אשר זכתה לכינוי V600. השם כבר מרמז על השינוי המרכזי – הספק המנוע הועלה ל-600 כ^ס. וזה עוד לא הכל – כמעט ולא היה חלק במכונית אשר הושאר ללא טיפול, החלפה או שינוי. המחיר עלה מכ-180,000 ליש^ט לכ-230,00, מאחר ושיטת הייצור היתה השלמת המכונית כואנטג' בסיסית (אם אפשר להשתמש בביטוי כזה), ואז היא הוזזה למחלקה מיוחדת בתוך המפעל אשר החליפה את רוב חלקי המרכב ושתלה את רכיבי המנוע והשילדה המשופרים. בתמורה לכל אלה קיבל הרוכש המאושר האצה מעמידה ל-60 מ^ש בתוך 3.8 שניות, מהירות מירבית של יותר מ-320 קמ^ש, וצריכת דלק שיכלה לנוע בין פחות מ-5 ק^מ לליטר ועד ל-1.5 ק^מ לליטר!האסטון האולטימטיבית? עוד לא. שנה מאוחר יותר, ב-1999, חגגה אסטון 40 שנה לנצחונה בלה-מאן, עם גרסה מיוחדת (ב-40 עותקים בלבד!) של ה-V600. שלא במפתיע, גרסה זו כונתה בשם המלא ^ואנטג' V600 לה-מאן, ולדעת כותב שורות אלו היא-היא האסטון האבסולוטית. 2000 היתה שנתה האחרונה של הואנטג', ושל מנוע ה-V8 עתיק היומין. V12 חדש הופיע שנה קודם לכן על ה-DB7, וספינת הדגל החדשה, הואנקוויש, עמדה בפתח – ועימה עידן חדש של פסי-ייצור וכמויות ייצור גדולות. מכוניות אסטון-מרטין של היום טובות מאי פעם, מהירות ומלהיבות ויוקרתיות, ובודאי איכותיות ואמינות יותר אבל ספק אי פעם נזכה לראות מכוניות כמו הדינוזאורים האחרונים הנפלאים ההם.
בסרטון זה, הלקוח מתוך ^100 המכוניות הטובות ביותר^ של ג'רמי קלארקסון (משנת 2001), מופיעה ה-V8 ואנטג' החל מ-2:55 דקות לערך. קלארקסון בחר אותה במקום ה-4 הכללי, אגב.
