השביל המתפתל בינות לקירות הוואדי היה מקום מצוין ^למתוח רגליים^ ולתת קצת בגז. פיתול רדף פיתול ורמי אשר על ההגאים הקפיד לשמור באדיקות אחרי קווי הפניה הנכונים. פניה רדפה פניה, עיקול הוביל לעיקול ורק עננת האבק שנשרכה אחרינו השאירה סימן לעובדת היותנו שם רק שניות לפני כן. מעבר לאחד העיקולים התגלה לו דיץ' אכזרי, אחד כזה המסוגל בקלות לפרק כל כלי רכב למרכיביו אם רק תפגוש בו. משיכה קלה בסטיק וגלגליו הצנומים של האולטרלייט שלנו מתרחקים מאמא אדמה אל עבר תכול השמים.
בשנותה-60 החל מרוץ החלל בין האמריקאים לברית המועצות. מטרת המרוץ הייתה פשוטה: להגיע לירח ולכבוש את הקוסמוס. כשהרעיון היה לשים אסטרונאוט שישב בקצה טיל ובסופו של מסע ינחת ויפסע על הירח בעודו מנופף לשלום בידו האחת ומצדיע לדגל האמריקאי בידו השנייה. ^קלי קלות^. ככל שהתקדמה תוכנית החלל התברר לנאס^א כי משום מה האסטרונאוט מתעקש לחזור לכדור הארץ בסוף המשימה. לאחר לבטים רבים החליטו להיענות לבקשתו, אם רק תמצא הדרך איך להנחיתו ברכות על פני האדמה. מהנדס צרפתי שעבד בנאס^א הציע לחבר לרכב החלל כנף משולשת (דלתא) שתתפרש עם הכניסה לאטמוספרה וכך ידאה גיבורנו חזרה לאמא אדמה. לאחר שנרגעו בנאס^א מהצחוק שתקף אותם למשמע ההצעה הם פיטרו את אותו מהנדס שחזר לצרפת והקים שם את ^אגודת הגולשים והדואים^ (סיפור אמיתי לגמרי). בתחילה נגררה הכנף על ידי סירה והדואה, שנעל מגלשיים, המריא וטס. יותר מאוחר שוכללה השיטה והחברים החלו לקפוץ מההר עם הכנף. אבל אם אין הר? אז מחברים מנוע ואח^כ כיסא, גלגלים, הגה בזנב והנה לנו אולטרלייט בגרסתו הראשונית (בתחילת שנות ה-80). מאז ועד היום התפתחו האולטרלייטים לתפארת וכיום הם נראים (חלקם לפחות) כמטוס קטן עם מחירים בהתאם. בשוק קיימים מגוון רב של כלים מדורות שונים. הראשונים, והפשוטים שבהם, כללו מסגרת מתכת, סטיק, מושב רעוע שניים או שלושה מחוונים וזהו. פריטים בודדים מהם עדין טסים בארץ תחת השם MX. עם התקדמות הענף החלו הכלים לצבור גודל, משקל ו^טכנולוגיה^ בין הנציגים של הדור הזה בארץ ניתן למנות את הדריפטרים הראשונים שצוידו דאז במנוע דו פעימתי שאמינותו הייתה (ועודנה) מוטלת בספק. מרבית הכלים הטסים כיום בארץ מייצגים את הדור השלישי והמתקדם. הבסיסי שבהם הוא הדריפטר שעבר הסבה ל^סופר דריפטר^ (מנוע ארבע פעימות בנפח 1200 סמ^ק עם 80 כ^ס, מדפים, מקזז חשמלי ועוד) ועוד שלל כלים עם קוקפיט סגור, מכשור, מראה ותג מחיר כשל ססנה קטנה. כיום מתחילים להיכנס לארץ הניצנים הראשונים של הדור הרביעי- אולטרלייטים מתקדמים, מחומרים מרוכבים בתצורת כנף תחתית ועם חופה גדולה ושקופה מעל.
בין טייסי האולטרלייט ניטש ויכוח סוער, דוגמת הויכוח הנצחי בין הג'יפאים – מי הוא האולטרלייט הטוב ביותר. הצעירים בגילם, נפשם וכיסם, יטענו כי אין כמו כלי פתוח. הוותיקים יותר יטענו כמובן להפך. אך אלו גם אלו יסכימו על דבר אחד: מעבר ליכולתו של הטיס אין כמו הדריפטר לטיולי שטח הכוללים נחיתות על שבילי עיזים, בראש פיסטינים נידחים ועל גב מורדות תלולים. כך, באחת השבתות האחרונות מצאתי את עצמי מתעורר בשעה שהשתיקה יפה לה. במקום אשת חיקי מצאתי מימיני את עורך אוטושטח הלא מגולח ומשמאלי את הדיקטטור הקטן המכונה גם ^צלם המערכת^ וכולנו כאחד שמים פעמינו למנחת העפר שבמושב פראן, מקום מגוריו של ^משוגע דריפטר אמיתי^, רמי בר. למרות השעה המוקדמת עמד לו הכלי על המסלול תוך שהוא מתבלט בפשטותו - מקל ארוך של מטאטא עם כמה תוספות הכרחיות דוגמת מנוע וכנף. בתוך מספר דקות הצטרפו אלינו שלושה כלים נוספים מהם יצאו טייסים שטענו כי: ^שמענו שיש טיול אז השארנו את האישה והילדים ישנים ובאנו^. תדרוך קצר ומשמני גופי נדחסים למושבו של הדריפטר ובעוד רמי קושר את עצמו אני מתבונן מסביב. ממקום מושבו של הנוסע נדמה כי אתה יושב על... כלום – 360 מעלות של מרחב. מצדך אוויר ולפניך קונסטרוקצית מתכת כמה תיילים וכנף. בעודי מתפעל מ^האין כלום^ נעור המנוע לחיים ובתוך שניות מעטות של ריצה על המסלול אנחנו באוויר.
הסיבות לטיול שטח בג'יפ רבות ומגוונות. חלק יוצאים לאתגרי עבירות, אחרים בשביל להרדים את הילדים בטלטולי הדרך אבל אני מקווה שכולכם יוצאים בין היתר גם בשם אהבת הטבע והנוף. ועכשיו דמיינו כי מרחבי הפרא של המדבר נפרשים מולכם וסביבכם לא מנומך חלונות הג'יפ אלא ממבט מעופה של ציפור מנמיכת טוס. העובדה כי האולטרלייטים אינם מוגבלים לנתיבי טיסה מוגדרים מאפשרת להם לטוס (כמעט) בכל מקום ובגובה נמוך.
בעודנו מטפסים לגובה הנדרש (דרישות החוק נוקבות בגובה מינימאלי של 200 רגל מעל פני השטח) מפנה רמי את חרטומו של הכלי דרומה ורביעית האזמ^ים צוללת לכיוונו של נחל ציחור. מהגובה בו אנו טסים נפרשים לנגד עיננו פיתוליו של הנחל על שלל הצמחייה שבו. הטיית כנף קלה מביאה אותנו בואכה שמורת הנחלים הגדולים. המצוקים הנפרשים מצדנו מחייבים את טייסנו להתפתל בינות להם ממש כאילו אנו נוסעים בתוך הנחל. משיכה קלה של הסטיק ועם העלייה בגובה נפרש הנוף מולנו, דחיפה קטנטנה בסטיק ואנו צוללים לכיוון הקרקע תוך שהקפה אותו שותים המטיילים במאהל שמתחתנו כמעט וניתן להרחה. עדרי הצבאים הרצים בשטח מוסיפים להתרגשות האוחזת בנו למראה הנוף. מרחוק מתחיל הנוף להיפתח ונגלים לנו משטחי החמאדה (שברי סלעים המכסים משטחים סלעיים באזורים מדבריים) בואכה נחל צניפים. ממש כמו בטיול שטח מאורגן משכיל אותנו רמי ומסביר כי חמאדה בערבית פירושה ^בלתי פורה^, משטחים אלה חשופים מצמחייה ומכוסים באלפי סלעים קשים הנפרשים לעיתים על פני רמות שטוחות. ובדיוק בנקודה הזו, כאילו על מנת ללמדנו פרק בהלכות עבירות בשטח, מודיע לנו דוד שחק (הטס בדריפטר השני) על כוונתו לבצע נחיתה בשטח עקב חשד לתקלה. במבט מלמעלה אני לא ממש מבין איך ניתן לנחות בין כל האבנים הפזורות שם אבל שתי דקות אח^כ המנוע כבר דומם, החגורות מותרות ורגלינו עומדות על האדמה במקום שהיה מג'עג'ע כל רכב שטח שהיה מנסה לנסוע בו.
בעוד החבורה עמלה על בדיקת התקלה בדריפטר (כבל תמיכה שהשתחרר ממקומו) התפננו לנסות ולפענח את סוד יכולותיו של הכלי. ^הסוד טמון במספר מרכיבים^ הסביר לנו רמי. ^ראשית, יחס הגלישה שלו גרוע (באין מנוע - היחס בין המרחק שהכלי טס קדימה לבין הגובה שהוא מאבד). כשאתה נוחת בשטח אתה מבצע קודם יעף נמוך ובוחר נקודת נגיעה שתהיה נקייה מאבנים, בורות ושאר מזיקים. ביעף הנחיתה כשאתה מגיע לקרבת נקודת הנחיתה אתה פשוט סוגר מנוע והכלי ^נופל^ לקרקע בדיוק לאותה נקודה. זו פעולה שקשה יותר לבצע עם כלים שדואים למרחקים גדולים. חוץ מזה, מכיוון שהמטוס נגמר ס^מ בודדים מאפו וישבנו של הטייס, אז יש שדה ראייה מעולה שעוזר אף הוא בנחיתה. תוסיף לזה את העובדה כי המנוע יושב מאחור ומשקלו מונע התהפכות קדימה בעת כניסה לבורות (מרכז כובד אחורי) ואת העובדה כי ^גלגל האף^ נמצא בעצם בזנב, כך שהנגיעה בקרקע מתבצעת עם כן הנסע הראשי והמסיבי וקיבלת חיית שטח אמיתית^. ומה שנחת צריך גם להמריא. ריצת המראה בינות לסלעים מביאה אותנו חיש קל לגובה שיוט. הנקודה הבאה – שדה אברהם (מנחת שטח של הרקולסים המשמש ביום יום את חיל האוויר). הפעם הנחיתה היא ממש משחק ילדים ועוד בטרם התמקמנו נשלף מתאי האחסון פק^ל הקפה.
מצבה של התעופה הכללית בארץ בכי רע, בלשון המעטה. מחירים מטורפים, חוקים נוקשים ומגבלות טיסה בנתיבים קבועים, שלא לדבר על חיל האוויר השולט ביד נוקשה בשמים, גורמים לרבים מטיסי התעופה הכללית להתייאש ולנטוש את המקצוע או לחילופין למעט בטיסות. ^אצלנו המצב שונה^ אומרים לנו חברנו ^בניגוד לתעופה הכללית הנאלצת לפעול תחת מטריה נוקשה של הגבלות אנו נהנים מהחופש להמריא כמעט מכל מקום ולנחות כמעט בכל מקום תוך כדי טיסה כמעט ללא מגבלות^. הוכחה נוספת לכך אנו מקבלים בהמשך הדרך בעודנו טסים מערבה לכיוון נחל פראן אנו שומעים בקשר על שני מטוסים נוספים מאזור המרכז שקפצו לבקר בדרום. תאום קצר מביא אותנו לפגישה אתם במפגש נחל פראן – נחל כרכום ממש ליד בורות עדה. וגם כאן, כמו במיטב טיולי הג'יפים נשלף ממקומו (שוב) פק^ל הקפה, העוגיות והצ'יזבטים וסיפורי הגבורה זורמים ללא הפסקה. אל מול חיי חברה תוססים שכאלה, תנאי טיסה טובים (אין הרבה ימים בשנה בהם לא ניתן לטוס), ההתמכרות הכרוכה בטיסה והליך הלימוד הקל (יחסית) מטרידה אותי השאלה איך זה שאנחנו לא מוצפים באלפי טייסים?
^מספר נקודות כאובות תורמות לעניין – הראשונה היא תדמית אנשים חושבים כי הסיסמה ^הטובים לטיס^ נכונה גם כאן. כדאי שאנשים ידעו כי כמעט כולם יכולים להטיס את האולטרלייט. דבר שני, רבים הם החוששים מעניין התדמית הבטיחותית. המטוסים אמינים, המנועים אמינים אבל הבעייתיות היא בהתנהגות האנשים. התאונות המעטות התרחשו בגלל שטייסים לא שמרו על כללי הבטיחות, אבל מספיק גפרור אחד בכדי לשרוף יער שלם. ודבר אחרון זה העלות. זה אומנם לא יקר כמו תעופה כללית אבל בכל זאת...^
התארגנויות אחרונות ואנו שוב באוויר. אפיקו של נחל פראן מזמן לנו הצצה מתוקה אחרונה לתוואי השטח הזורם תחתינו. ביחד עם הג'יפאים הגודשים את תוואי הנחל אנו עוקבים אחרי פיתוליו, בכיוון כללי צפונה, למנחת הבית של רמי. נחיתה רכה, אלף אלפי תודות, תמונות אחרונות והביתה.
תודות:
מערכת אוטושטח מעונינת להודות מקרב לב לכל מי שסייע לנו בהפקת הכתבה. ראש לראשונים – רמי בר. ^משוגע דריפטר אמיתי^ תודתנו גם לשאר החברים שקיבלו טלפון מרמי והתייצבו רק בשביל לעזור מתוך אהבת הטיסה והטיול – אלי מורן, גיל לוי ודוד שחק.
הכתבה פורסמה באוטושטח 26.
