תצלומים: תומר פדר, רוני נאק
הכתבה פורסמה בגליון 29 של אוטושטח
שיחות נקטעו כשנכנסו לחדרים ובמסדרון ניתן היה לשמוע בבירור את הליחשושים. המבטים להם זכינו מחברי המערכת לא השתמעו לשתי פנים. ^הם השתגעו^ אמרו, ^אם הם יחזיקו מעמד אז הכלים יקרסו ולהיפך^ ציינו מביני ענין. לא השתגענו. לחצות את המדינה לאורכה זה לא משהו שלא עשו לפנינו. גם לרכב על קטנועי 50 סמ^ק בשטח זו לא המצאה שלנו. אנחנו פשוט עשינו אחד ועוד אחד וקיבלנו פרויקט שאדם בר דעת לא ימשיך בו מעבר לרמת הרעיון. למה חמישים סמ^ק בעצם? למה לא? בגלל שזו צורת ניוד נטולת פילטרים בשטח, בגלל שאלו הם רכבי השטח הזולים בארץ, בגלל שאף אחד לא עשה את זה קודם, בגלל שזה מספיק מטורף בכדי לעלות מבט של תמיהה ובעיקר כי זה הדליק אותנו.
איך מתכוננים למסע כזה ? אה.... שאלה מצוינת. שני קטנועים, שני רוכבים, צלם אחד, איש תמיכה אחד ושני רכבי סיוע שהועמסו בכל העולה הדעת. התוכנית היתה פשוטה ישנים ברמת הגולן, קמים בבוקר נותנים גז. בערב עוצרים, מרימים מאהל, ישנים, קמים בבוקר, נותנים גז, מגיעים לאילת וזהו בעצם.
שעת היעד ליציאה נקבעה ליום ראשון בשעה 16:00. אנחנו מעמיסים את הטנדרים ולא נותנים את דעתנו לחום הנורא השורר בחוץ. ספירת המלאי שלנו כוללת מעט חלקי חילוף, ארגז כלים שיספיק לצוות של סיינז בדקאר הבא, ציוד אישי ועוד. וכך עם טנדר עמוס בשני קטנועים (טוסטוסים...) וק^ג רבים של ציוד, אנו מטפסים לעבר הרמה. המאזדה מתנהל בעצלתיים כשאני ורוני עסוקים במחשבות על הרכיבה וכסיסת ציפורניים. סיכמנו ביננו שהרכיבה תתבצע במהירות שתרגיש נוחה עבור הכלים, תוך שנקפיד לא להשאר עם גז קבוע (שתי פעימות זוכרים?). חששנו שהקטנועים הקטנים לא יעמדו בעומס.
הרגשנו איזו שהיא תחושת חלוציות/הרפתקנות/אקסטרימיות השד יודע מה. (הרבה) אדם ו(קצת) מכונה במלחמה נגד הטבע. והטבע בהחלט תכנן להלחם. בצומת גומא, מחכה לנו אורי, חבר טוב, שבין השאר מצויד בלנד-קרוזר 73 מזווד עד לגבות ומכיר איזה שביל או שניים בארץ. קפה קצר ואכזר ואנחנו קמים מהכסאות, ^יאללה לעסק^ אני אומר לעצמי, ^אין בררה אנחנו כבר כאן צריך לעשות את זה^. השמש כבר ירדה. ואנו מטפסים לכיוון תל-פאחר למנוחת לילה.
זה הזמן לספר שבכל 29 שנותיי ביליתי לילה אחד בשינה בשטח... אולי. כשאנו יורדים מהמכוניות הדבר הראשון שקשה לי להתרגל אליו זה השקט והחושך מסביב. עד שאני מסיים להכין את הכלים (הורדת מראות, הגנה על פנסים וכו') אני רואה שאורי ורוני הקימו מטבחון + סלון, הבשר כבר על האש, הסלט בשלבי סיום ולי נותר רק לשבת לנוח, לנקות את הראש ולהאביס את עצמי. התפריט כלל, מעבר לבשרים ולסלט הטרי כאמור, גם אוכל צימחוני על האש והפתעת הערב – רוני מבשל ממליגה לתפארת יהדות רומניה. אחרי האוכל, הגיע החלק הבעייתי. ידעתי שאני בחברה קשוחה ומסוקסת, ששינה בשטח בשבילה היא ענין של מה בכך. אני מוריד את השק^ש מהטנדר ורואה שמסביבי הרימו שלושת המפונקים אוהלים, בתוכם מזרנים, מרפסת מקורה וכמה עציצים, הגדיל לעשות תומר פדר שהגיע עם אוהל לשלושה אנשים (קטנים, על כך עוד בהמשך) ומזרן מתנפח !!!. ^זה לישון בשטח?^ שאלתי ולא זכיתי לתשובה. נמושות. אני אשן תחת כיפת השמיים. מה שהטריד אותי היתה כמות החרקים, נחשים ושועלים שחגו סביבנו בזמן ארוחת הערב. הקריאה שלי לשינה משותפת תחת כיפת השמיים, שתגדיל את סיכויי ההישרדות שלנו, לא שכנעה אף אחד. אז נכנסתי לאוהל של תומר, שאולי מיועד לשלושה פדרים אבל מספיק רק לאלסיבוני אחד וחצי. יללות התנים עושות את שלהן ואני לא ישן דקה.
יקיצה (מי ישן בכלל?!) בחמש. התארגנות. עולים על הכלים בשש בבוקר. אנחנו רוצים לזכות בכמה שיותר שעות שמש (זה מה שחשבנו באותו רגע). נוע נוע סוף. אי אפשר לתאר את ההרגשה בתחילת הנסיעה ... קצת מבודחת, אחרי הכל אלו טוסטוסים בנפח חמישים סמ^ק. הם כופים עלינו ישיבה לא נוחה והמהירות שבה אנו נעים היא סביב ה-40 קמ^ש (חרדים לשלומם כזכור) - אין הרבה אקשן. תוך זמן לא מועט אנו נמצאים במצב שיוט, זורמים עם השבילים בקושי מאיצים, בקושי בולמים, משייטים. הירידה מרמת הגולן לוקחת אותנו דרך שערי בקר, מעברי כבישים, מעלות ומורדות עד למקורות הירדן ואנו רוכבים לצידו. השעה מוקדמת אבל כבר עכשיו ברור, הולך להיות חם. אנחנו מזיעים בתוך הקסדות ומוצצים בלי הפסקה מים מהכאמל-בק. הרכיבה מונוטונית, אבל תחושת השליחות (של מי ולאן?) דוחפת אותנו הלאה. רוני מוביל, הכלים חלושים והמהירות פתטית. אנחנו לא מרימים אפילו ענן קטן של אבק. הרמה צחיחה, על הירוק החורפי השתלט צהוב-שרב. ממשיכים לטפס, לרדת ולהתפתל בין הגבעות. מימיננו נגמש מפוחם, תזכורת אילמת לפריצת הנתיב לרמת הגולן. מכשירי קשר שרופים ושאריות תחמושת, מצמרר. במצד עטרת, עצירה ראשונה ואנחנו מעודדים - הקטנועים מתגלגלים, אנחנו מרגישים טוב. אני שולף סגירה לנוכח המבט המשתומם של חברי למסע... (הלא הוא לא נושם גם ככה למה הוא שואף את הרעל הזה?). אני ורוני לועסים חטיפי בריאות, לוגמים ליטרים של מים ומחזירים אותם לאדמה בצינורות המקובלים. רוני שוב שולף הפתעה קולינרית, חטיפי בשר משומר (ביף ג'רקי בעברית) – החבר'ה לועסים בהנאה ואני מדליק סיגריה נוספת. השעה שמונה בבוקר, כל היום עוד לפנינו ועושה רושם כי הזמן לא עומד להוות בעיה. רוני מטפס על הטייפון ואני על הטרקר האמיץ (אמיץ אמיץ - לא איבד ניצוץ למראה הבחור המגודל שטיפס עליו) ומשיכים הלאה.
דרך הירדן ההררי החליטה להערים עלינו קשיים בדמותם של קפלים ובורות שזעזעו אותנו ואת הקטנועים, המונח ספיגה לא קיים בז'רגון של הכלים הללו. תשע בבוקר ואנו עוצרים במצפה שגב. שיחות הרגעה הביתה – ^הכל בסדר, שרדתי את הנחשים והשועלים בלילה ועכשיו נשאר החלק הקל, לרכוב^. אנחנו מתחברים לשבילים החקלאים שרצים לאורך גדר המערכת (וחלק על כביש המערכת עצמו). עושה רושם שהשמש רוצה לקחת חלק במסע שלנו והחליטה להתיישב לנו על הזנב. תומר דיווח שמד הטמפרטורה מצביעה על 45 מעלות בטנדר הליווי ורק אחרי שאורי נשבע שהוא לא חיבר את הכננת לשמש אנחנו ממשיכים. אני ורוני מחליפים קטנועים. הטייפון יותר נוח, מרווח וסופג מהטרקר, אבל משום מה הוא מסרב לסחוב אותי. בעליות הוא עוצר לחלוטין, כופה עליי ללכת לצידו, אני לא רוצה שהוא יתקע עכשיו. עצירת התיעצות, אני מספר לחבר'ה שבעליות הטייפון ממש סירב למשוך. תומר אישר ואמר שהוא ראה אותי הולך עם הקטנוע ברגל אבל היה עסוק בלצלם אותי... רוני מוסר שגם הטרקר עושה קולות של נמאס לי. אנחנו נותנים להם לנוח, ממלאים שמן ודלק (למרות שלא צריך). החום לא יתואר. השעה עשר בבוקר ואי אפשר לנשום, אני לא זוכר מתי היה לי כל-כך חם. לפחות תומר ואורי מתפקדים כמלאכים שומרים, משקים אותנו ואת הכלים בנוזלים. המנועים התקררו ואנו ממשיכים. זה לא עוזר אחרי עוד ארבעים דקות נסיעה ו-156 ק^מ הכלים דרשו שנעצור. אני לא מאשים אותם באמת היה נורא חם. האוירה ברצפה. אני רוצה להמשיך. רוני אומר שלא. ^אם נמשיך לרכב לתוך הצהריים בשיא החום זה ענין של זמן עד שנתפוס מנוע, נקפל את הפקלאות ונחזור הביתה^, אני יודע שהוא צודק אבל הדכאון מציף אותי, אני מסתגר בתוך עצמי ולא רוצה לדבר עם אף אחד. עדיף להעמיס את הכלים על הטנדרים ולחצות את הבקעה. אין סיכוי שהאופנועים יחזיקו את הטמפרטורות שם בצהרי יום עמוס חום שכזה. עצבים. ^המצב היה שונה אם רק היו לנו 10 מעלות פחות^ רוני אומר. זה לא מעודד אותי, כשבחוץ משתוללת השמש ושורפת כל דבר שהעיז לצאת מהבית. הטנדרים מועמסים, תומר ואורי נוהגים כשאני ורוני בוהים מחוץ לחלון. מיואשים. ברדיו מספרים על שביתות יזומות של חברת החשמל בכל הארץ בגלל העומס האדיר על מערכת החשמל, ^החום הזה לא דופק רק אותנו^ אני חושב לעצמי. להזיע על הכלים הללו לא היה כיף גדול, אבל היה נורא יותר לשבת בתא הממוזג של המאזדה.
חוצים את הבקעה, לישון בחוץ בכזה שרב לא הלהיב איש מאיתנו ותומר מדבר עם עומרי מחצבה שמעמיד לרשותנו צימר מדוגם. נו שוין, לפחות יהיה מזגן אני ממלמל לעצמי. כבר ערב אנו פורקים את הכלים ומתחילים ברכיבה לכיוון חצבה, הכלים מרגישים טוב - כבר שש בערב והטמפרטורה סבירה. אנו ממשיכים ברכיבה עד לקיבוץ, שם אנו פוגשים את ענת ועומרי גוטפלד ואת החדר המדהים שהם הכינו לנו בחוות שיזף - חצבה. הלילה הממוזג הזה עבר בשקט יחסי. בבוקר התלוננו כולם, שהנחירות שלי איימו למוטט את קירות הצימר. חייכתי, זו היתה הנקמה שלי על הלילה הראשון.
חכמים (לא בטוח שזה המינוח המתאים) מנסיון האתמול אנו מקיצים בארבע בבוקר ויוצאים עם אור ראשון - קצת לפני חמש. ברור לנו שכשהשמש תתחיל להכות, יהיה לנו שידור חוזר של אתמול. אז תכננו להגיע לאילת לפני שהשמש תטפס גבוה מדי בשמיים. זו היתה התוכנית.
רוני קם עם צוואר תפוס (הבחור רגיל לרכוב בשטח במהירות משולשת ולא פלא שהתנוון והתעקם על הכלים הקטנים) ולא יכול לרכב את ה-200 ק^מ פלוס שיש לפנינו. תומר נקרא לדגל, עולה על מדים ומתחיל לתת גז. אנחנו יוצאים מהקיבוץ ורצים לאורך גדר המערכת. מסיבות שלא יפורטו כאן, רכבי הסיוע נוסעים במקביל אלינו על הכביש ואני ותומר נותנים בשטח. לרכב ליד תומר על קטנוע זו חוויה. גודלו והתנהלותו הנמרצת, מתבטאים בנסיעה קופצנית ונלהבת שמדביקה גם אותי. היום, מתוך פחד משעות הצהריים המאיימות, החלטנו לתת גז. כמה שיותר, כל עוד קר (יחסית). ואכן הקצב עולה לשישים, שבעים ואפילו שמונים קמ^ש . היינו חייבים אנחנו בורחים מהשמש. הרכיבה בשבילים הארוכים של הערבה הייתה לא קלה. השבילים רצופים קפלים דחוסים וחדים שטילטלו אותנו כהוגן. וזה כשמדובר בשעת בוקר מוקדמת לא משנה את העובדה שחם לי. אני מסתכל לימני ואני רואה את תומר מקפץ ומדלג כמו ילד שנפל לתוך מערבל השוקולד במפעל קינדר. ממה הוא מבסוט כל כך לעזאזל? נוסעים בקו ישר במהירות כלום וחצי, פותחים וסוגרים את המצערת וחם לעזאזל, חם.
אנחנו נפגשים עם רוני ואורי לעצירת מים. תומר עושה פרצופים של עייף וקולות של רוצה עוד. ממשיכים, חייבים להגיע לאילת. אין חוכמות אני אומר לעצמי ומסובב את המצערת, אבל הפיז'ו פחות נלהב ממני. בסביבות 8:00 בבוקר (אחרי שלוש שעות של רכיבה) תומר מסמן לי לעצור. הוא אומר שמשהו נשמע לו מוזר בקטנוע. הוא צודק, נשמע כאילו הרכיבו לו פילטר אוויר פתוח... או שנפל הפילטר. ^איפה הפילטר?^ אני שואל ותומר לא מבין מה אני רוצה ממנו. מבט לאחור גילה את בית הפילטר של הטייפון שוכב בחול. מודיעים לרוני ואורי שיגיעו, ארגז הכלים על הטנדר. תוך כמה דקות מגיעים רכבי הסיוע שלנו מהכביש, נפתחים ארגזי הכלים ומוחזר הפילטר למקום. שותה, מעשן וחוזר לקטנוע.
אל השביל נדדו דיונות מהצד הירדני. אנחנו רכובים על כלים חלשים, עם צמיגי כביש ועם יד עדינה על הגז – לא נתונים טובים לחציית משטחי חול תחוחים. כל טלאי דיונה כזה, מוריד אותנו למהירות אפס ומאלץ אותנו להוציא את הקטנועים ברגל (בכדי לא להכביד על המנועים עם פרפורים מיותרים בחול). עצירה נוספת בצל עצי תמר ואני מבקש מרוני למצוא נתיב אחר- הכלים לא יעמדו בהתעללות חול הזו עוד הרבה זמן (כך חשבתי), ולי אין כח ללכת ברגל לצידם עד לאילת, רוני אומר שאין נתיב אחר.
הבנתי.
עליתי על הכלי הורדתי ראש ונתתי גז. לא ראיתי כלום לפני, מאחורי ומצדדי, החלטתי לא לעצור עד שאני לא מגיע לאילת. לטלאי החול שפלשו לשביל נכנסתי בפול גז (ושבעה כ^ס אימתניים), תוך שאני אומר לעצמי ^שיתפס לא אכפת לי אני רוצה להגיע ומהר^. קיבוץ איילות מימני, הנה זה בא. עוד קצת. מעבר הגבול לעקבה, חממות, תעלה מלאכותית בחפירה. אני באילת. פאק. פולש לעיר מהשטח ליד מלון הרודס מגיע לכיכר, מחנה ליד ספספל, מתישב. מדליק סיגריה ומנסה להבין איפה שאר החבורה. טלפון זריז מספר לי שהם כמה ק^מ מאחורי מקשקשים עם קבוצת חיילות קרקל, למה לא. הם בסדר הם עוד מעט יגיעו. אני יושב על הספסל עם הכאמל-בק בפה. הציודים עדיין עליי, הקטנוע לידי מלא חול ופודרה לבנה והעוברים ושבים בוודאי שואלים את עצמם מה לעזאזל עושה פה החייזר הזה.
התחושה מדהימה. עשינו את זה. תומר רוני ואורי מגיעים גם הם. אנחנו לא צריכים לדבר, כולנו מרגישים עכשיו אותו דבר. אנחנו נכנסים למבנה. נאק מוביל במאזדה, אני ותומר באמצע, סוגר את השיירה אורי בלנד קרוזר. אנחנו מעופפים. החזה מנופח, הגו זקוף וההרגשה בשמיים. שום דבר לא דומה לזה. עשינו את זה. מעל ל-400 ק^מ בשטח, על קטנוע, בחום נורא, הכל מאחורינו. מכאן מתחילה ירידת מתח אדירה. צוות מלון הנסיכה באילת עשה הכל בכדי להנעים את זמננו. אבל הראש שלי לא כאן, אני שם בפיתולי הרמה, בשבילים האין סופיים של הערבה. ^ומה עכשיו?^ אני שואל את עצמי. שוב אותה התנהלות בורגנית, מהמשרד לבית הקפה וחזרה. תחושת ריקנות. אני לא היחיד. האוירה בטנדר בחזרה למרכז דומה אצל כולם. עשינו את זה אבל אנחנו רוצים עוד. עבר כבר חודשיים מאז וכל מבט בתמונות הללו זורק אותי לחום הנורא ואל ההרגשה הנפלאה. נסתפק בהן, עד הפרויקט הבא.
תודות
תודה למלון הנסיכה אילת שדאג שנתאושש מהנסיעה הארוכה. לענת ועומרי גוטפלד מחוות שיזף בקיבוץ חצבה על החדר המדהים. למוסך ברווז על היעוץ הטכני טרם היציאה למסע. לאילת משחר אופנועים. לליאורה מאופנועית. ותודה גדולה לאורי שליווה ותמך נפשית.
